אנחנו פוגשים בחיים כל מיני סוגים של פחדים. מי אמר טיל מאיראן? אנחנו אומרים "לא" לדברים שאנחנו הכי רוצים, רק כי הפחד לוחש לנו שאולי זה מסוכן
השבוע, כשלא הייתי בבית, נשמעה אזעקה והוכרז על כלי טיס עוין מעל היישוב. המתבגרת שלי הייתה מחוץ לבית ומיד התקשרתי לוודא שהיא נכנסה לממ"ד. היא ענתה ברוגע ובחיוך: "כן, אימא, אני בבית, הכול בסדר". כשחזרתי הביתה, שאלתי אותה אם לא פחדה להיות לבד ברגע הזה. היא ענתה בפשטות: "לא. נראה לי שהרגלתם אותנו לא לפחד מאזעקות, עוד כשהיינו קטנים".
תוך כדי שאני גאה בה על קור רוח וזהירות, חשבתי לעצמי על הפחדים בחיים שלנו, מי לא צעק לפחות פעם אחת "אימא'לה איזה פחד?". אנחנו פוגשים בחיים כל מיני סוגים של פחדים.
יש את הפחדים הלא-מובנים, כמו הפחד שלי מעכברים וצפרדעים, יש את אלו שמתחבאים לנו בפינות של הנפש – הפחד מהשינוי. הפחד להגיד מה שאנחנו באמת רוצים. הפחד שלא יאהבו אותנו. הפחד לטעות, להיכשל, להתבלבל. הפחד שנאכזב. שנשכח. שלא נצליח. הפחד שנאבד שליטה. שנישאר לבד. הפחד שיקרה משהו רע, למישהו יקר לנו, או לעולם, בכלל.
יש את הפחדים ממקומות סגורים, או גבוהים, מהים, מנחשים, ממחטים, מרופא השיניים, הפחד לטוס, הפחד לנהוג, הפחד לדבר מול קהל. הפחד להחמיץ. הפחד לחיות חיים לא מדויקים. הפחד לא להעז. לפעמים, אנחנו מגיבים מתוך פחד ולא תמיד מבינים את זה. אנחנו מונעים מעצמנו ומאחרים חוויות. לא מרשים לילד לנסוע, או לעצמנו לחלום. אנחנו אומרים "לא" לדברים שאנחנו הכי רוצים, רק כי הפחד לוחש לנו שאולי זה מסוכן.
בין פחד אחד לשני
בימים האלה, כשהמלחמה לא באמת נגמרת, כשהאזעקות נוחתות פתאום באמצע שום מקום, כשהשמים מתמלאים זמזומים מפחידים, כשהחדשות כל היום מלחיצות, כשהרס ורסיסים פוגשים רחובות ואנשים, כשהילדים חשופים לכל אלו – הפחד מרגיש לגמרי הגיוני. לגמרי נוכח. והשאלה היא: מה עושים אתו? איך לא נותנים לו לנהל אותנו?
ממש במקרה (או שלא), נזכרתי בסיפור קטן שקראתי פעם: שני חברים הלכו לקטוף דובדבנים. האחד טיפס על סולם גבוה והחל לקטוף מצמרת העץ והשני נשאר למטה. באחד הרגעים, החבר שהיא למעלה נעקץ בעוצמה. הוא התלונן שכואב לו, אבל המשיך לקטוף. החבר למטה ראה פתאום נחש ארסי יורד מהעץ ונעלם, אבל שתק. לא רצה להבהיל.
כעבור שנה, הם נפגשו שוב.
"היה קטיף מדהים יחד, זוכר?", אמר זה שהיה על העץ.
"נכון," ענה חברו, "אתה גם זוכר שנעקצת?"
"בטח, איזה דבור רע ומכאיב הוא היה…"
"זה לא היה דבור. זה היה נחש".
זה ששמע, החוויר, התמוטט ומת. לא מהעקיצה. מהפחד.
זה אומנם סיפור, אבל לא לגמרי מופרך. כי לפעמים, הפחד, לא מה שקורה, אלא ממה שאנחנו חושבים שקרה, הוא זה שמפיל אותנו באמת. אנחנו יודעים כבר שהגוף והנפש חד הם. שהמילים שאנחנו שומעים והמחשבות שאנחנו חושבים משפיעות ישירות על הלב, הנשימה, הדופק, מצב הרוח. שפחד יכול לשתק, אבל צריך לזכור שגם מחשבה טובה יכולה לשחרר. פלצבו כבר הוכיח את זה. גם המילה הטובה, הצחוק, החיבוק, הקפה החם, שיר טוב ברקע, או אפילו שיטוט בטבע.
אז בימים האלה, בין פחד אחד לשני, אני מאמינה שאנחנו שמורים ומוגנים ושזה ייגמר בקרוב ובטוב ואני משתדלת לנשום. להירגע. לעשות דברים קטנים שמשמחים. לצחוק. לראות סרט קליל. לחבק את הילדים, לצאת לנשום אוויר נעים, לבשל, לאפות, לפנק להיזכר במה שכן טוב, בתוך כל המלחמה הזאת ולא לתת לפחדים לנהל לי את הלב. אלא רק לייעץ, אם כבר. כי זהירות זה חשוב. שיקול דעת – הכרחי. אבל פחד? הוא לא מגן עלינו. הוא בעיקר מפריע לנו, משתק.
אמרו חכמינו: "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל". הלוואי שנצליח להתגבר על הפחדים ושיבוא שלום עלינו וחיים טובים ושמחים.
