מערכת שישי בגולן
בעוד שעבור חלק גדול מאוכלוסיה, שירות המילואים נתפסים כמטלה, עבור מארק ריד מקצרין – מדובר בדרך חיים. מארק, שלא היה חייב גיוס כשעלה לארץ, התנדב לסדיר בחטיבת הצנחנים ובהמשך התנדב למילואים. לדבריו זהו הדבר הישראלי ביותר שיש
סיפורו של מארק ריד, תושב קצרין, מתחיל לפני למעלה מ-40 שנה, במרילנד, ארה”ב, בעת שירותו ביחידת הצנחנים בצבא האמריקאי. במסגרת המלחמה הקרה, שהה מארק יחד עם חבריו לנשק באירופה, בהיותם חלק מכוחות נאט”ו.
“היה חשוב לי מאוד לבצע את השירות הצבאי הזה ולתרום כמה שאני יכול,” הוא נזכר, “ובעוד משפחתי עלתה לארץ ב-1972, הצטרפתי אליהם רק שנתיים מאוחר יותר, לאחר שהשלמתי את לימודיי בתיכון ואת שירותי הצבאי”.
במהלך השנים, נדד יחד עם משפחתו בין מקומות מגורים רבים – חיפה, נתניה, קיבוץ שפיים ומחנה גבעון. “מעבר לאתגר השפה שהיה לא פשוט בכלל, ההתחברות למנטאליות בארץ הייתה החלק הכי מאתגר,” הוא אומר. “בתור מי שהגיע מהמערב, זה היה כמו להגיע למדינת עולם שלישית. אנשים היו עוקפים בתור על מנת להיות ראשונים, ובאופן כללי על נימוס במקומות ציבוריים לא היה על מה לדבר. לאורך השנים עבדתי בעבודות שונות ואף שהיתי תקופה בקיבוץ, אך לא הייתי יכול להגדיר את עצמי כישראלי ולהיות חלק מהמדינה הזו, בלי לעשות את הדבר הישראלי ביותר – לשרת בצבא”.
מתוך הרצון העז “להיות כמו כולם”, התנדב מארק לחטיבת הצנחנים בפברואר 1977. מעבר לכך שמדובר בחטיבה שהשירות בה הוא התנדבותי, עצם גיוסו של מארק היה גם הוא בהתנדבות. “הייתי בן 22, ובשל העובדה שמבחינת ההלכה לא הייתי יהודי – לא הייתי מחויב בגיוס. אבל לא הייתה כאן שאלה מבחינתי”. כך הגיע לגדוד 202 הידוע, ולקח חלק בלא מעט אירועים זכורים ומכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל, כגון מבצע ליטני שהחל, בין היתר, כתוצאה מ”פיגוע כביש החוף” הידוע גם כ”אוטובוס הדמים”.
לאחר שנתיים משמעותיות בשירות סדיר, מצא את עצמו ריד בפני החלטה משמעותית נוספת. “אומנם לא הייתי מחויב במילואים, אבל אמרתי לעצמי שאם אני מתכוון לגור כאן, אני צריך להיות כמו כולם”. את שירות המילואים עשה מארק, ולמעשה עושה עד היום, בפיקוד הדרום. “בכל שנה אני עושה מילואים, ומספר הימים משתנה בהתאם לדרישות השונות. במהלך האינתיפאדות, למשל, היו פעמים רבות שבהן עשיתי מילואים של מספר חודשים”.
אל קצרין הגיע מארק לפני כעשר שנים, ב-2005, בעקבות משפחתה של אשתו. תחילה התגוררו בראש פינה, וכעבור מספר שנים עברו לקצרין. לאשתו ולו שני בנים, אשר עשו גם הם – איך לא – שירות קרבי בחטיבת הצנחנים. נראה כי השירות בחטיבה עובר בתורשה במשפחת ריד, שכן בנו הגדול שירת כצלף בגדוד 202, ובנו הקטן ב”עורב”, סיירת החטיבה. “במהלך מלחמת לבנון השנייה, מילא הבן הקטן את מקום מפקד המחלקה שלו, על אף שלא יצא לקורס קצינים מעולם,” הוא מספר בגאווה.
בנו הבכור נולד טרם מבצע “שלום הגליל”, כאשר היה נשוי טרי. “בנישואים של פחות משנה ועם תינוק חדש בבית, הוקפצתי לשדה הקרב. אני מתאר לעצמי שאשתי פחדה, שכן היא לא ידעה מה עתיד לקרות וכמה זמן לא אהיה בבית”.
איך זה לשרת עם חיילים, כשפער הגילאים בינך לביניהם כל כך גדול?
“נכון, אני כבר יכול להיות סבא של רוב האנשים שאיתם אני משרת, אבל אני רוצה שיתייחסו אליי כאל ‘חלק מהחברה’. אחת המטרות שלי היא לתת מוטיבציה לחיילים הצעירים יותר. אני בן 60, אוטוטו 61, והכושר הפיזי שלי לא יכול היה להיות טוב יותר. זה מוכיח להם שאם רק ירצו, הם יוכלו לעשות הכול. כששואלים אותי אם הקור והעייפות מפריעים לי, אני פשוט סופג את זה בסתר. זה חלק מהעניין. החיילים הצעירים כל הזמן מספרים לי איך אני נותן להם מוטיבציה ועד כמה הם צריכים אותי.”
איזה מסר תרצה להעביר לי שיקרא את הכתבה?
“הכי חשוב לי לומר שאני לא מרגיש שאני עושה משהו מיוחד. זאת הדרך שבה חונכתי בילדותי. במציאות כמו שלנו, כל מי שבא ותורם – זה מבורך.
מעבר לכך, אני שמח מאוד לחיות בארץ ומקווה שהעולים ימשיכו להגיע ארצה. ‘לבוא הביתה’, ככה אני קורא לזה”.
