מדינה פלשתינאית בשטחי יהודה, שומרון ועזה נשמעת כמו פתרון קסם לסכסוך במזרח התיכון אם אתה מועצת הביטחון של האו”ם או הפרלמנט האירופי. ומה הסיבה שזה לא קרה עד היום? הסרבנות הישראלית כמובן… למה באמת אין מדינה פלשתינאית?
מועצת הביטחון של האו”ם ובמקביל גם הפרלמנט האירופי מתכנסים לדיון על הסדר כפוי במזה”ת – הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 49′ בפרק זמן קצוב. אגב, אין בהצעות הללו, כמובן, כפיה על הפלשתינאים לוותר על תביעת “זכות” השיבה, כלומר אין המדובר בשלום ובסיום הסכסוך, וגם חלוקת הארץ היא אולי לשתי מדינות, אך לא שתי מדינות לשני עמים; והרי ברור מה משמעותה ומה מטרתה של “זכות” השיבה.
הנחות היסוד של הרעיון הנדון בשני המוסדות הללו הן שתיים. האחת, היא שיש לסכסוך פתרון אחד ואין בלתו – מדינה פלשתינאית בקווי 49′ (עם או בלי “חילופי שטחים” אלה או אחרים). השנייה, הסיבה לכך שהפתרון הזה לא התקיים, היא הסרבנות הישראלית. שתי ההנחות הללו שגויות.
למה לא הוקמה מדינה פלשתינאית עד היום? הנה, כמה סיבות.
א. בעקבות הסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחים רחבים ביהודה, שומרון ועזה. הרשות הפלשתינאית הוגדרה אוטונומיה, אך בפועל הייתה מדינה כמעט לכל דבר, עם נשיא, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, צבא, משטרה, שב”כ, בתי סוהר, שגרירויות בכל העולם. ובניגוד למצב מאז “חומת מגן”, במשך 8 שנים גם האחריות הביטחונית הכוללת של ישראל הייתה רק על הנייר. במשך שמונה שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש”פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. אילו כיבדו את התחייבותם בהסכם אוסלו לשים קץ למאבק המזוין ולטרור, מזמן הם היו מדינה ריבונית לכל דבר. אולם הם אפילו לא ניסו להתאפק. כל שטח שישראל נסוגה ממנו, היה באחת בסיס לטרור נגד ישראל, שגבה אלפי קורבנות. הסכם אוסלו היה הונאה.
ב. ב”התנתקות” ישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה. רצועת עזה היא עצמאית. אילו הפלשתינאים שמרו על גבול שקט והקדישו את מרצם ומעייניהם להקמת חברה אזרחית, כלכלה משגשגת, משטר מתוקן, אין ספק שכעבור זמן קצר רוב גדול של הישראלים היה תומך בהתנתקות דומה מיהודה ושומרון. אולם הנסיגה הייתה תחת אש ומיד אחריה כל מטר שישראל נסוגה ממנו היה בסיס לירי טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראל. היכולת לירות קסאמים לעבר עוטף עזה, שודרג תחת העצמאות הפלשתינאית ליכולת לכסות בטילים את רוב שטחה של ישראל. כל מעייניה של רצועת עזה הפלשתינאית הוקדשו לטרור הטילים והמנהרות. המשמעות של נסיגה דומה גם מיו”ש ברורה.
ג. שני ראשי ממשלה ישראליים, אהוד ברק ואהוד אולמרט, הציעו לפלשתינאים נסיגה לקווי 49′ עם חילופי שטחים, תמורת הסכם שלום. בנימין נתניהו לא היה רחוק מהם בהצעותיו, כפי שבאו לידי ביטוי במסמך ההבנות של קרי. הפלשתינאים דחו על הסף את כל ההצעות. הם אינם מוכנים לסיים את הסכסוך, הם אינם מוכנים להכיר בישראל (כמובן ש”הכרה” בישראל לא כמדינת העם היהודי אינה הכרה) ואינם מוכנים לוותר על תביעת “זכות” השיבה, שנועדה להטביע את המדינה היהודית במיליוני “פליטים” פלשתינאים.
ד. בבחירות היחידות ברש”פ שחמאס לא החרים, הוא ניצח. חמאס אינו מציג אפילו מראית עין של ויתור על השמדת ישראל. חמאס הוא הזרם הפופולארי בקרב הפלשתינאים, ורבים הסיכויים שהוא ייבחר בבחירות חופשיות. כולנו עדים לאביב האסלאמי השוטף את המזרח התיכון. אנו כבר מבינים את משמעות השכנות עם מדינה חמאסית.
אלו, ולא “סרבנות” ישראל, הן הסיבות לכך שלא קמה מדינה פלשתינאית ריבונית בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה עד היום. גם הנחת היסוד השנייה, לפיה הפתרון היחיד הוא מדינה פלשתינאית בקווי 49′, שגויה.
בקווי 49′ ישראל נטולת גבולות בני הגנה. נסיגה מיהודה ושומרון, ללא רצועה רחבה בריבונות ישראל בבקעת הירדן, תהפוך באחת את כל גוש דן ואת ירושלים לעוטף יו”ש. פתרון כזה הוא התאבדות לאומית.
יתר על כן, גם אם תמורת נסיגה כזאת יקרה הבלתי יאומן והפלשתינאים יוותרו על דרישת השיבה – עם הקמת מדינה פלשתינאית מדינות ערב תגרשנה לתוכה את מיליוני ה”פליטים”. בעבורם זה לא יהיה הבית, שהרי הם נושאים את מפתחות ביתם בישראל. השטח למדינה הפלשתינאית אינו מאפשר קיומה של מדינה בת קיימא, ובוודאי לא מדינה הקולטת באחת מיליוני “פליטים”. יחל לחץ מאסיבי של מיליוני פליטים חסרי פתרון ותקווה לפריצת גבולות ישראל, ותהיה זו סכנה קיומית לישראל. מדינה כזאת תאיים גם על ירדן ותסכן אותה.
פתרון המדינה הפלשתינאית בקווי 49′ הוא מקרה מובהק של “לוז-לוז” – מדינת ישראל ללא גבולות בני הגנה ולצדה מדינה פלשתינאית ללא יכולת קיום אמתי. זהו מתכון למלחמה נוראה ועקובה מדם. כל שוחר שלום אמתי חייב לשלול את הפתרון הזה.
יש לדחות את שטיפת המוח לפיה קיימת ברירה דיכוטומית – או מדינה פלשתינאית בקווי 49′ או מדינה אחת דו לאומית. יש לצאת מחוץ לקופסה ולחפש פתרונות יצירתיים, בני קיימא.
יש מקום לפשרה טריטוריאלית שבה ישראל תוותר על שטחי א”י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כדי להבטיח מדינה יהודית דמוקרטית בת קיימא עם רוב יהודי מוצק. הפשרה הטריטוריאלית חייבת להבטיח לישראל גבולות בני הגנה, ומימוש זכותה על א”י וזכותה להתיישבות וריבונות, באזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. פתרון כזה לא יוכל להיות בילטרלי, רק בינינו לבין הפלשתינאים, אלא חייב לכלול גם את ירדן ואת מצרים. הפתרון יכול לכלול תוספת שטחים ריקים בסיני, הסמוכים לרצועת עזה, לקליטת ה”פליטים”. הפתרון יכול להיות במסגרת קונפדרטיבית הכוללת את ירדן, בפתרון ירדני פלשתינאי שבו השטח הפלשתינאי בתוך יו”ש אינו על כל השטח, אך הוא כולל שטחים רחבים הרבה יותר מחוץ לגבולות ישראל. ניתן לחשוב על פתרונות יצירתיים נוספים, כולם מחוץ לסטיכיה המסוכנת של הפתרון “האחד ואין בלתו”.
הטענה המקובלת נגד פתרונות מסוג זה, היא שאינם מעשיים כיוון שאין להם פרטנר. כלומר, אנחנו צריכים להתנדב להיות פרטנר לפתרון המסכן אותנו, כיוון שהצד השני אינו מוכן להיות פרטנר לפתרון טוב. אולם, כפי שראינו, גם לפתרון “האחד ואין בלתו” אין פרטנר. כך שאפילו היתרון היחיד של אותו פתרון, הוא על הנייר.
במקום לדבוק בפתרון רע שאין לו פרטנר, והוא עלול להתכרסם בהדרגה (כמו נכונותו של אולמרט לקבל חלקית את “זכות” השיבה), מוטב ליזום פתרונות טובים, ראויים, בעלי סיכוי להוות פתרון של שלום, ולמנף אותם בפעילות מדינית והסברתית ענפה. במקום להיכנס כבני בקר לקוראלס מסוכן ולאבד שליטה על עתידנו, יש להעביר את היוזמה לידינו, וליזום פתרונות ראויים לשלום בר קיימא במזרח התיכון.
