איתן ליס, חבר מושב רמות, ראש המועצה האזורית גולן השני, הלך בשבוע שעבר לעולמו. קטעים נבחרים מריאיון שנערך אתו, בו הוא מספר על הקמת המועצה האזורית גולן, השת“פ הצמוד עם קצרין וההתחלה של הגולן, בכלל. יהי זכרו ברוך
איתן ליס, חבר מושב רמות, ראש המועצה האזורית גולן השני, הלך בשבוע שעבר לעולמו. איתן זכה ובמשמרת שלו, מדינת ישראל החילה את ריבונותה על הגולן, לאחר מאבק בן שנתיים וחצי, בהובלת תושבי הגולן.
איתן היה מעמודי התווך של ההתיישבות בגולן, ממניחי היסודות של המועצה האזורית גולן. הוא השאיר חותם משמעותי בגולן. בעיניי, טביעת האצבע המשמעותית ביותר שלו, לדורות, היא בית הספר המשותף למועצה האזורית גולן ולמועצה המקומית קצרין, “נופי גולן“, שאותו ייסד יחד עם עמיתו מקצרין, סמי בר לב.
בתקופת כהונתו של איתן, היחסים בין שתי המועצות התאפיינו בשיתוף פעולה, שהיום ניתן רק להתגעגע אליו.
יהי זכרו ברוך!
בידיים שלנו
לפני שנים אחדות, כתבתי מטעם “מכון שמיר למחקר“, מחקר על הקמת קצרין בידי יישובי הגולן, כבירת הגולן ועל שיתוף הפעולה בין שתי המועצות, מהקמת קצרין עד שנת 2000. לצורך המחקר, ראיינתי ארוכות את איתן בביתו. בריאיון, סיפר איתן את סיפור הקמת המועצה האזורית ועל שנותיה הראשונות. אביא כאן קטעים נבחרים מן הריאיון, המתאר את המהלך, מנקודות מבטו של איתן:
“עליתי מדגניה לגולן, למושב רמות, ב-1971. יחד עם עוד מספר חברים, הקמנו את רמות והיינו השלד המרכזי שלה. בשנים הראשונות, עד אמצע שנות השבעים, מילאתי את כל התפקידים המרכזיים במושב – מרכז משק, גזבר וכולי.
“הובלתי את ההתארגנות האזורית המוניציפלית של הגולן. שנתיים לפני הקמת המועצה, הייתי בקשר עם עמק הירדן והעליתי רצון להקים משהו אזורי בגולן. הרעיון היה בתחילתו התארגנות כלכלית: להביא לכאן, לדרום הגולן, בית אריזה, מכון תערובת וכדומה. הקמתי גוף חצי התנדבותי לקידום הנושא.
“היה לי חזון, כאשר רמות והיישובים כבר החלו לקום, שעלינו לקחת את העניינים האזוריים בידיים שלנו. עד אז, לא הייתה התארגנות אזורית והיישובים היו סמוכים על שולחן המועצה האזורית עמק הירדן. [למען הדיוק אציין, שוועד יישובי הגולן, כגוף נטול סמכויות פורמליות, כבר היה קיים וייצג את תושבי הגולן בפני המדינה ומוסדות ההתיישבות. מבחינה מוניציפלית ומשקית, יישובי דרום הגולן היו קשורים למועצה האזורית עמק הירדן ויישובי צפון הגולן – למועצה האזורית גליל עליון. א.ה.]. התחלתי לעבור בין היישובים בדרום הגולן ולהיפגש עם אנשים מרכזיים. ראיתי מיד את ההתנגדות של הקיבוצים. הם שמו בהתחלה רגל לכל הרעיון, כי היו קשורים בעבותות לעמק הירדן ולארגונים הכלכליים שלהם. למושבים ולדתיים, לא היו כל כך פתרונות ולכן זה החל יותר מאתנו, ביוזמתנו. הקמתי גוף שנקרא ‘מדר“ג‘ – מפעלי דרום הגולן. התחלתי לראות במה יש לנו סיכויים להתחיל להתארגן ולתכנן. עסקתי בכך באמצע שנות השבעים, אחרי מלחמת יום הכיפורים. היה לי ברור שעלינו להתארגן כאזור.
אנו מכריזים בזאת…
“לא היה עוד כביש לרמות. היה לנו ואדי באמצע ולא יכולנו לעבור בחורף. ב-1975, הבאנו לכאן את שר העבודה, משה ברעם, שיחליט על סלילת הכביש. זאת הייתה יוזמה שלנו, בלי המועצה האזורית עמק הירדן. פנינו למועצה האזורית עמק הירדן וראיתי ששום דבר לא זורם אלינו – לא תקציבי פיתוח ולא כלום. זולת המעט שקיבלנו מהחטיבה להתיישבות, שום תקציב לא הגיע אלינו.
“ראש מועצת עמק הירדן, יונה רוזן, הסכים לתת לנו פונקציות מוניציפליות ליישובי דרום הגולן, שעברו דרכי. העבירו לנו תחילה את הביטחון, תפקיד בו נשא קובי לפר. לאחר מכן, גייסנו את אודי שמיר, להקמת ארגון בנושא המים, שהיה היסוד ל‘מי גולן‘. תחילה, עסקנו בשני התחומים הללו ולאט לאט, התרחבנו לנושאים נוספים. אך בסך הכול, המועצות (עמק הירדן וגליל עליון) לא רצו להעביר את הפעילות אלינו. הם קיבלו כסף טוב, בזכות היותם אחראים על הגולן ולא רצו לוותר עליו. בינתיים, קם היישוב בני יהודה והיה צריך לטפל בו. אני חשבתי שעלינו לקחת את האחריות על כך.
“ב-1976-7, הבנתי שבלי פוליטיקה, זה לא יזוז. פעלתי בנושא יחד עם יהודה הראל ומוישיק גרליק. יהודה אישית תמך, אך לא הצליח להביא את הקיבוצים להתארגנות. הצעתי הקמת מועצה אזורית. הלכנו ליונה רוזן, אמרנו לו שאנו רוצים עצמאות. יונה התנגד בחריפות. הלכנו לישראל קניג, מנהל המחוז במשרד הפנים. אמרנו לו שהחלטנו שרצוננו בהקמת מועצה אזורית נפרדת וביקשנו שיפעל לכך. הוא הסכים עם הרעיון. הוא ביקש שנשאל את יונה מה הוא רוצה לקבל כדי לשחרר אותנו. יונה ביקש שני מיליון לירות. פנינו לכל היישובים בגולן והודענו שאנו רוצים להקים התאגדות מוניציפלית בגולן. קניג תמך בנו ועשה פעולה מאוד טובה. כמובן, שהקיבוצים ישבו על הגדר. פנינו לקניג וביקשנו לתאם יום להכרזת המועצה.
עשינו זאת בראשית 1977, בחיספין. המושבים, היישובים הדתיים, בני יהודה וחיספין באו. הקיבוצים לא רצו להצטרף. הקמנו מועצה זמנית, בראשות מוישיק גרליק.
מִנהל אזורי
“מן הרגע הראשון, היה לי ברור שהמועצה צריכה לשבת בקצרין. הסיבה הייתה אידאולוגית. חשבתי שהילדים שלי יכולים לחיות עם ילדי העיר. זו הייתה גם דעתם של יהודה ומוישיק, שצריך לחזק את קצרין. מבחינה גיאוגרפית, זה מרכז הגולן. מבחינה עניינית, זה יכול לתרום לפיתוח העיר, שהייתה עדיין בניהול צוות ההקמה.
“התחלנו בלי הקיבוצים. לא אהבנו את העובדה שהקיבוצים בחוץ. זה פגע בנו ובמעמד המועצה וזה היה בניגוד לחזון. הלכנו לקניג, אמרנו לו שככה זה לא יכול להימשך. ביקשנו ממנו להודיע לראשי המועצות בגליל ובעמק, שמהשנה הבאה, כל כספי הפיתוח והשירותים עוברים לגולן ולהודיע לכל יישובי הגולן, שמי שרוצה לקבל שירותים, יוכל לקבל אותם רק מן המועצה האזורית גולן.
“קניג קיבל זאת, וכך היה. [דברים דומים סיפר לי ישראל קניג, שגם אותו ראיינתי לאותו מחקר. א.ה.] ואז הצטרפו הקיבוצים. הוא הודיע לכולם את ההודעה והפסיק להעביר תקציבי פיתוח של הגולן לגליל העליון ולעמק הירדן. הוא נתן להם את כספי ה‘סחיטה‘, הרבה יותר משני מיליון. הוא העביר לנו הרבה כסף כדי להקים את המועצה.
“בראשית הדרך, המועצה האזורית פעלה כמועצה בפועל, אך לא הייתה מועצה אזורית מוכרת. ב-1978, כתוצאה מהסכם קמפ–דיוויד, ההחלטה על עקירת פתחת רפיח והרעיונות שעלו לגבי אוטונומיה ביו“ש, הביאו להכרה בכך שלא יכול להיות מצב שתהיה איזו אוטונומיה ביו“ש והערבים ישלטו ביהודים בשטחים המוניציפליים. הוחלט שבכל האזורים מעבר לקו הירוק יקומו מנהלים אזוריים. הראשון היה אֵיתם (בצפון סיני) ואחר כך, אנחנו.
“המִנהל היה למעשה מועצה אזורית, אך תחת הממשל הצבאי. פעלנו כמועצה אזורית לכל דבר, עם מליאה של היישובים, אך בחסות הממשל הצבאי. ב-1979, הוחלט להפוך את המנהל למועצה אזורית רשמית. מוישיק גרליק, שעבד בחטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, כיהן כיו“ר זמני בהתנדבות ואני הייתי סגנו במשרה. כעבור שלושה חודשים, נערכו בחירות במליאת המועצה ואני נבחרתי לתפקיד.
גולת הכותרת – החינוך
חלק מן העניין שלנו היה הנושא של קצרין. באותו יום שבו הוכרזה המועצה האזורית, הוכרזה גם המועצה המקומית קצרין. אנו ישבנו בשתי דירות בקצרין, היכן שיושב היום בית המשפט השלום. סיכמנו, שכדי שלא יהיו ריבים גדולים, כל השטח, מבית המועצה האזורית ועד גמר בית הספר, יהיה שטח אקס–טריטוריאלי של המועצה האזורית, בתוך העיר. שם המועצה תקים מוסדות, בשיתוף עם קצרין. לא שילמנו לקצרין ארנונה על השטח הזה. [עליי לציין, שבסוגיית הארנונה היה רשומון; מרואיינים שונים זכרו עובדות שונות, ובכתובים לא מצאתי סימוכין לגרסה זו או אחרת. א.ה.]. אבל כעבור שנים אחדות, קצרין סיפחה את השטח אליה.
“עבדנו עם סמי בשיתוף מלא. כל הדברים הוקמו יחד, למרות שמבחינה כספית המועצה האזורית השתתפה ביותר. הקמנו יחד את המכון לחקר הגולן, ‘נופי גולן‘, מוזאון עתיקות הגולן. ‘נופי גולן‘ היה גולת הכותרת. הצלחנו ליצור בית ספר שלא היה כמותו בארץ – מבחינת ההרכב של השותפות והבעלות. רציתי שכל יישובי הגולן ילמדו בו, אך הקיבוצים סירבו ועד היום לא הגענו לזה. התחרות עם בתי הספר הקיבוציים ‘הר וגיא‘ ו‘בית ירח‘ היא קשה. הכנסנו ל‘נופי גולן‘ את האגף לחינוך התיישבותי, את ‘אורט‘ ואת משרד החינוך יחד. היו לנו שפע תקציבים, זה היה יוצא מן הכלל. הבאנו לשם את שר החינוך, יצחק נבון. זה עבד נהדר. זאת הייתה גולת הכותרת – החינוך.
“התחלנו אז להקים את בתי הספר בגולן – ‘דליות‘, ברמות, ‘מצפור‘, בבני יהודה. הזמנו את תא“ל (מיל‘) אהרון דוידי להוביל את ההתארגנות החינוכית הראשונה, אך מהר מאוד הוא נרתם להקמת המתנ“ס. ליישובים הדתיים, הקמנו את בית הספר ‘גולן‘, בחיספין. בקיצור, הייתה תנופת עשייה, של הקמת מערכת החינוך החדשה. הקמת ‘נופי גולן‘ הייתה חלק מאותה תנופה.
היינו מאוד שיתופיים
השיתוף עם קצרין היה ממש בכל התחומים. ידענו שזו לא שותפות סימטרית, שאנו הגוף החזק יותר. את הקמת בית המועצה הובילה ציפק‘ה הראל. אורי מאיר ניסה, מתוך המועצה, להקים בקצרין מפעלים אזוריים, בעיקר לנושאי תוצרת חקלאית. זה לא הלך. איני יודע אם בשל בעיות ניהול, או חוסר רצון של היישובים להתאגד. בהמשך, הקמנו בקצרין, יחד עם שמעון שבס סגני ועם סמי בר לב, את ‘מחלבות הגולן‘ ואת ‘יקבי רמת הגולן‘. אנו לחצנו על כך שהם יוקמו בקצרין. זה בא מאתנו, אפילו יותר מאשר מסמי. עשינו זאת כדי לתרום לקצרין, כדי לתרום כוח אדם. המועצה האזורית הייתה המעסיק הגדול ביותר בקצרין. למעלה מ-100 איש מקצרין עבדו במועצה האזורית. בראשית הדרך, סיפקנו לקצרין שירותים כמו פינוי אשפה ועוד. הפקידות, המזכירות, כולן היו מקצרין. כיוון שהשטח עליו קמה המועצה היה אוטונומי, זה היה מבחינתנו הדבר הטוב ביותר. בהמשך, זה התמסמס. היינו מאוד שיתופיים.
“עשינו פעולות משותפות, ערבי תרבות משותפים, בפארק קצרין ובמקומות אחרים. חגיגות העשרים היו ליד גמלא, בשיתוף עם קצרין. הכול נעשה בשיתוף עם קצרין. השתדלתי בכל דבר שייעשה בשיתוף והגענו לתוצאות טובות. בית הספר נפתח ברגל ימין. כל הילדים שלי למדו שם. כולם יצאו משם טוב, כולם התקדמו מאוד וכך גם שאר הילדים. חשבנו על הפתרון המיטבי לילדים של כולנו.
“אמרתי שאם מוותרים על חינוך באזור, כאילו מוותרים על האזור“.
“ועד יישובי הגולן היה משותף לנו ולקצרין והוא ישב בקצרין. שבס, סגני, היה יו“ר הוועד. שבס ואני עבדנו יחד, הוא היה שותף מלא לרעיון של שיתוף הפעולה עם קצרין.
“הלכנו עם קצרין לאורך כל התקופה. לעתים, היו ויכוחים, אך בנושאים שוליים. אבל עבדנו יחד עם אנשי קצרין. השקענו מחשבה איך לעבוד יחד. למשל, החלטנו שאת כל המתנות של המועצה אנו קונים בחנויות בקצרין.
גם לסמי היה אינטרס לקיים את מערכת היחסים הזאת. סמי ואני עבדנו המון ביחד. לכל אחד היו הדגשים שלו. יש הבדל בין טיפול בשלושים יישובים כפריים לבין הובלת יישוב עירוני. סמי עבד יפה מאוד, הלכנו יחד עם קניג לדברים משותפים. עבדנו בכל כיוון. רצינו מאוד להגדיל את קצרין.
“אני שומע שהיום מערכת היחסים בין המועצה האזורית ובין קצרין התערערה. איני יודע למה הופר השיתוף היפה הזה. חבל“.
