בכל שנה, תמוז הוא חודש מאתגר. ל' תמוז, בין ערביים, אפרת שלנו החזירה את נשמתה והלכה מאתנו ומאז, אני מסתובבת בעולם לא אותה אישה כמו זו שהייתי פעם

כבר 16 שנים, שהשבוע הזה של ראש חודש תמוז הוא שבוע מאתגר ומורכב, שמכניס אותי למוּד של עצבות ומחשבות על מה שהיה ואיננו. הרהורים על איך שהחיים משתנים לנו ביום אחד, בלי שום הכנה מראש. ל' תמוז, בין ערביים, אפרת שלנו החזירה את נשמתה והלכה מאתנו ומאז, אני מסתובבת בעולם לא אותה אישה כמו זו שהייתי פעם, ביום שלפני.

מאז, החיים שלי נראים אחרת. המחשבות אחרות. על זה נאמר: זר לא יבין זאת. מי שלא חווה שלא יחווה, בע"ה. הנה, מגיע שוב יום השנה, עוד שנה ועוד שנה ואני ממשיכה לצפות לביאת המשיח.

אני לא אוהבת אזכרות. זו כנראה הפוסט–טראומה של מי שמגיל שנה חיה בסשן של אזכרות לאח שנפטר בכסלו ובאייר, ביום הזיכרון לחללי צה"ל ובכלל, חיים גדושים בשכול וזיכרון ואז, כשהבת שלי נפטרה, חשבתי לעצמי שאני לא רוצה וצריכה אזכרות. אני זוכרת אותה כל יום. תמונתה תלויה מעל מיטתי ואני הולכת לישון ומתעוררת כל בוקר עם הזיכרון ועם החוסר והתחושה בגוף שהייתה לי בת שאיננה פה. אבל בכל זאת, יש משהו בימים האלו של טרום–תמוז שמחזיר אותי אחורה לאותו יום נורא, על אף שאני משתדלת להעסיק את עצמי ואת מחשבותיי בדברים אחרים. זה שם, חונק, מקשה על הנשימות וההתנהלות.

מזל, כמו בדיג

אז ערב אחד, בשבוע המאתגר הזה, כשחיפשנו ריפוי לנפש, ירדנו האיש ואני לנמל עין גב, כי ים וימה עושים לי טוב. הסתובבנו שם בנמל הפסטורלי ובמזח היו כמה דייגים, חלקם יושבים, חלקם עומדים והיו גם אבא ובן. לאף אחד לא היו דגים בדלי, או בשקיות שהביאו אתם ובאותו רגע, כשעמדנו לידם, איש אחד בצד השני דג שני דגים גדולים ויפים ברצף, בזה אחר זה. הילד אמר לאבא שלו שזה לא פייר, שהם יושבים שם שעות ולא הצליחו לדוג כלום והאיש רק הגיע וישר דג שני דגים. דייג אחד מבוגר, שעמד ליד, הסביר לילד שדיג זה עניין של מזל. יש ימים טובים, שהולך מעולה לפעמים, אין מזל וחוזרים הביתה עם הדלי ריק. הילד אמר לדייג שהוא דווקא מזליסט. תמיד קולע לסל במשחקי הכדורסל וזה מעצבן שעם הדיג לא מצליח לו. האבא עודד את הבן שלא יתייאש, והסביר לו כמה עובדות על החיים. עמדנו שם כמחצית השעה. הסתכלנו עליהם, תוך כדי מחשבות על הימים שלנו – יש טובים ויש פחות ואז התיישבנו לנו על ספסל אבן, שותקים ומסתכלים על הגלים המתנפצים ואיש אחד, רכוב על אופניו, עבר לידנו חייך ובירך אותנו לשלום. אחריו עבר זוג אוהבים שהתעלמו מקיומנו ואז שוב שני מקומיים, שעשו את ההליכה היומית, כך זה נראה, וגם הם חייכו אלינו וברכו לשלום, בלי שהכרנו אותם. חייכנו חזרה וענינו להם, כמובן והתפעלתי מנחמדותם של המקומיים מעין גב.

לא צריכה אזכרה

פתאום, משהו במלנכוליה שהיינו שרויים בה נרגע עם הגלים ועם האנשים האלו שחייכו אלינו ובירכו אותנו לשלום. בדרך חזרה לאוטו, איש אחד בכיסא גלגלים ירד מהרכב ומעד. מיד כל מי שהיה מסביב רץ לעזור לו. "כמה טוב יש בעולם", אמרתי לאיש. לפעמים, חוסר מזל, או גזרה משמים, מאתגרים אותנו, הופכים לנו את החיים וחשוך ועצוב לנו, ודווקא בחודש הזה, חודש תמוז, כשהעצבות משתלטת עליי ואני מהורהרת יותר, וחושבת על החיים ועל אפרת שלנו, ועל האנשים הטובים שמקיפים אותי, על אהבה וחסד וחיוך ומילה טובה, דווקא אז הכאב שבלב קצת מתעדן.

אני לא צריכה אזכרה לזכור את הבת היפה ואהובה שלי, אבל אני כל שנה מחדש מחליטה לעשות משהו טוב לזכרה, משהו שיאיר את נשמתה שבוודאי מתהלכת לה בגן העדן ושולחת לנו אור וברכה.

אני מתגעגעת אלייך, ילדה אהובה, געגוע חד וכואב ועצוב על חיים שנגדעו. היית צריכה להיות תכף נערה בת 17, יפה ואוהבת חיים. ביום שהלכת, לקחנו על עצמנו לעשות משהו טוב לזכרך ולהשתדל להיות טובים יותר ולקדש את החיים.