כשהייתי ילדה, הייתי הולכת לכל השכנים ולקרובי המשפחה, עם משלוחי המנות של פורים. אימא תמיד השקיעה בזה

ערב פורים, חג של שמחה, מסיבות, משלוחי מנות, תחפושות וגם יין טוב, כי מצוות החג היא משתה עד דלא ידע… חגים תמיד גורמים לי להתרפק על זיכרונות הילדות. אימא שלי משקיענית בענייני פורים ובכלל. כשהייתי ילדה, מדי שנה, הייתה תופרת לי תחפושות יפה. הייתי ליצנית, מלכת אסתר ועוד פעם ליצן. פעם, תפרה לי תחפושת של החתול שמיל, חצאית פרחונית יפה כזאת, עם זנב ואפילו מסכת ראש של החתול שמיל. פעם, שקית חלב. היא ישבה ותפרה לי שמלה משקיות של חלב וגם כובע מיוחד מהשקיות.

שנה אחת, היה לי בית מקרטון, עם מרפסת ואדנית של פרחים. תמיד היו לה רעיונות מקוריים יצירתיים ומושקעים. אני פחות בעניין של תפירה והשקעה בתחפושות. כשהילדים היו קטנים, העדפתי לקנות ולא להתאמץ מדי. כשגדלו קצת, ניסינו לאלתר. הקטנה, בת 11, עדיין מתלהבת מתחפושות, אבל אני ממליצה לה ללכת על משהו פשוט ולא על המסובך.

יש לי קטע כזה של לחפש להקל על החיים והילדה קנתה את הטיפ והחליטה להתחפש לציירת ואני הייתי מאושרת. גם במשלוחי המנות לפורים, אימא שלי תמיד הגזימה בהכנות. שבוע לפני פורים, היא כבר התחילה לאפות עוגיות במבחר סוגים וגם היום, היא לא מוותרת על כל מבחר העוגיות – כעכים, אזני המן, מקרוד – עוגיות סולת מטוגנות ממולאות בתמרים וטבולות בדבש שהיא עושה. בגזרת המטוגנים, יש גם את השבקיה והדבלה – שושנת בצק מטוגנת ובבוקר פורים, לכל צלחת של משלוח מנות מתווסף גם ספינג' טרי ורק מלספר על כל ההשקעות שלה אני מתעייפת. היא נהנית מהעניין ועוד משדלת אותנו, בנותיה, לעשות כמותה ולהשקיע בהכנת המשלוחים.

בבוקר פורים, בבית הוריי, היו מכינים צלחות זכוכית עמוקות עם העוגיות והספינג', מפית בד מכסה אותם, הייתי מסתובבת בבתי השכנים וקרובי המשפחה ובכל בית, היו מרוקנים את הצלחת מהעוגיות שהבאתי וממלאים בעוגיות משלהם

זה מקסים, צלחת עוגיות מושקעות מאפה בית, אבל אני, לצערי, לא ממש בעניין. רוב העוגות והעוגיות שאני אופה הם מתכונים קלילים ופשוטים… וגם, רק שני סוגים. בבוקר פורים, בבית הוריי, היו מכינים צלחות זכוכית עמוקות עם העוגיות והספינג', מפית בד מכסה אותם, הייתי מסתובבת בבתי השכנים וקרובי המשפחה ובכל בית, היו מרוקנים את הצלחת מהעוגיות שהבאתי וממלאים בעוגיות משלהם. כולם היו מוסיפים לי גם שטר כסף, לדמי פורים.

תמיד עם סוכריות בכיס

היום, גם אצל אימא שלי, הצלחות הפכו לחד–פעמיות ומכוסות בצלופן, אבל עדיין בארון אפשר למצוא את צלחות הזכוכית הלבנות עם הפרחים. הילדה שהייתה מחלקת את המשלוחים גדלה, אז הילדים והנכדים של השכנים והקרובים מביאים משלוחים להוריי ואימא שלי מחזירה משלוח עם סוכריות לילדים ואבא אחראי על חלוקת דמי הפורים. ההורים שלי הם הסבא–סבתא השכונתיים שהילדים מחכים לקבל מהם סוכריות. לא פעם, אני מגיעה אליהם ופתאום דפיקות בדלת וכמה ילדים מופיעים שם. בהתחלה, הייתי מופתעת מהביקורים האלה. עם הזמן, הבנתי שאימא שלי היא זאת שמזמינה אותם לבוא לקבל סוכריות. גם לאבא שלי, כשהיה הולך לבית הכנסת, היו תמיד סוכריות בכיס, לילדים שיעברו בסביבתו. ילדים אוהבים סוכריות. יש גם מבוגרים כאלה וכיף לראות את השמחה שלהם בקבלת סוכריה.

בכלל, כל הקטע של המשלוחים והמתוקים, שמחלקים אחד לשני, זו מצווה יפה ומשמחת, שגם אם אני לא משקיעה בה כמו אימא שלי, יש בה הרבה סמליות שאני אוהבת. פורים זה חג שעושים בו הכול כדי לשמוח. תחפושות, משלוחים, מסיבות. צריך לזכור לממש את זה גם ביום–יום ולהפוך את החיים שלנו לחיים שמחים.