פרשת "משפטים" עוסקת באחריות על מה שכבר לא בידיים שלי. השאלה הגדולה שמרחפת מעל הפרשה הזו נוגעת למושג משפטי שנקרא "אחריות שילוחית"
כשה"בור" וה"אש" של פרשת "משפטים" פוגשים את קבוצת הוואטסאפ שלנו, השעה היא שתיים בלילה. הבית שקט, הילדים ישנים ואנחנו במיטה, מכוסים בשמיכה חמה. על פניו, ברגע הזה, אנחנו האנשים הכי לא מזיקים בעולם. אנחנו לא פוגעים באף אחד, לא מעליבים, לא שוברים ולא הורסים. אנחנו פשוט ישנים. אבל האמת היא, שדווקא ברגע הזה, ה"מילים" שלנו עובדות שעות נוספות.
פרשת "משפטים", שאנחנו קוראים השבוע, נראית במבט ראשון כמו ספר חוקים יבש של נזיקין. שור שנגח פרה, בור שנשאר פתוח ברשות הרבים, אש שיצאה משליטה ושרפה שדה של קוצים. הכול נשמע מאוד חקלאי, מאוד רחוק מהמשרדים הממוזגים ומהסמארטפונים המתקדמים שלנו. אבל כשצוללים לעומק המילים, מגלים שהתורה לא מדברת רק על שוורים וחמורים. היא מדברת על הדרמה הגדולה ביותר של העידן שלנו: האחריות על מה שכבר לא בידיים שלי.
השאלה הגדולה שמרחפת מעל הפרשה הזו נוגעת למושג משפטי שנקרא "אחריות שילוחית".
האחריות היא שלך
בדרך כלל, הכלל ההלכתי קובע ש"אין שליח לדבר עבירה". כלומר, אם שלחתי אדם לבצע פשע, הוא האחראי למעשיו ולא אני. אבל בפרשת "משפטים", הכלל משתנה.
כשאדם מצית אש, והיא מתפשטת לשדה אחר, הוא לא יכול לטעון "לא אני שרפתי, זו הרוח שנשאה את האש". התורה קובעת: "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה". האש היא השליח שלך. הכוח ההרסני ששחררת לעולם הוא באחריותך המלאה, גם אם הוא כבר רחוק ממך פיזית.
קחו למשל את ה"בור". התורה מחייבת אדם שחפר בור ברשות הרבים, גם אם הוא חפר אותו לפני שבוע וגם אם הוא בכלל לא היה שם, כשהשור נפל פנימה. למה? הרי לא דחפתי אף אחד!
התשובה מצמררת באקטואליות שלה: יצרת מציאות. שחררת "שליח" בדמות מכשול. ברגע שזה יצא לרשות הרבים – האחריות היא שלך לנצח.
בעולם הישן, "בור" היה חור באדמה. בעולם שלנו, "בור" הוא פוסט, תגובה, או אפילו אימוג'י מזלזל, שכתבנו ברגע של כעס. לחצנו "שלח" והלכנו לישון. המכשיר כבה, אבל הבור נשאר פתוח. הוא עומד שם, בפיד, בקבוצה, בארכיון של "גוגל". מישהו ייתקל בו מחר בבוקר, מישהו עלול להיעלב ממנו בעוד שנה. אני ישן במיטה, אבל השליח שיצרתי ער ופעיל.
נוצה ברוח
חכמינו, בדיוק כירורגי, משתמשים בדימוי מפתיע ללשון הרע ולמילים פוגעניות. הם לא משווים אותן לחרב, אלא לחץ. "חץ שחוט לשונם".
מדוע חץ?
כי חרב הורגת מקרוב. אם התחרטת באמצע ההנפה, אתה יכול לעצור. יש לך שליטה, עד רגע הפגיעה. אבל חץ? ברגע שיצא ממיתר הקשת, הוא כבר לא שלך. אתה יכול לצעוק, אתה יכול לבכות, אתה יכול להתחרט מעומק הלב, אבל החץ באוויר. נגמרה השליטה הישירה והתחילה האחריות השילוחית.
יש סיפור חסידי מטלטל על רבי ישראל מרוז'ין.
פעם אחת, הגיע אליו אדם שהיה ידוע כמי שיש לו "פה גדול". הוא לא היה איש רע, אבל המילים שלו היו משוחררות מדי. בדיחה על חשבון מישהו, עקיצה שם, שמועה לא בדוקה כאן. כשהבין את חומרת מעשיו, בא לרבי לבקש תיקון.
הרבי חייך אליו ואמר: "התיקון שלך פשוט מאוד. קח כרית נוצות, עלה לראש מגדל הפעמון בעיר, קרע את הכרית ופזר את הנוצות לרוח".
האיש, מאושר מהקלות של המשימה, רץ ועשה זאת. הנוצות הלבנות ריחפו מעל גגות העיר, נישאו ברוח לכל עבר והוא הרגיש טהור ונקי.
הוא חזר לרבי ואמר: "עשיתי כדבריך. האם נמחל לי?".
הרבי הביט בו בעיניים עצובות ואמר: "עכשיו, לך תאסוף אותן".
"לאסוף?!", נזעק האיש, "זה בלתי אפשרי! הרוח פיזרה אותן ליערות, לבתים, לערים אחרות! לעולם לא אוכל למצוא את כולן".
"בדיוק", אמר הרבי. "המילה שיצאה ממך היא נוצה ברוח. היא הגיעה לאוזניים שלא התכוונת, לפרשנויות שלא דמיינת ולמקומות שאין לך שליטה עליהם. אתה יכול לבקש סליחה מהאדם הראשון ששמע, אבל מה עם השני? והשלישי?".
פרשת "משפטים" מניחה לנו מראה מול הפנים. היא מלמדת אותנו שאנחנו לא אחראים רק על מה שאנחנו מחזיקים ביד, אלא גם על מה ששילחנו ממנה. המקלדת והמסך הפכו את כולנו לבעלי "בור" ו"אש" פוטנציאליים.
אנחנו לא צריכים להפסיק לדבר ואנחנו לא צריכים להפסיק לכתוב. אבל לפני כל "אנטר", אנחנו חייבים לזכור שיש לנו ביד חץ. המשימה שלנו היא לוודא שהמלאכים שאנחנו יוצרים ושולחים לעולם, יהיו מלאכים של טוב, של חיבור ושל אהבת חינם.
שבת שלום, גיא אדרי
