לצד עולמו הפנימי של הילד, פועלים גורמים חיצוניים רבי השפעה, המלווים אותו מימיו הראשונים ומעצבים את תפיסותיו: האווירה המשפחתית, מבנה המשפחה ושיטת החינוך
כאשר אנו חושבים על עיצוב אישיותו של הילד, אנו נוטים להתמקד בתכונותיו המולדות, בכישרונותיו ובאופיו הייחודי. אולם לצד עולמו הפנימי של הילד, פועלים גורמים חיצוניים רבי השפעה, המלווים אותו מימיו הראשונים ומעצבים את תפיסותיו, התנהגותו ויחסיו עם סביבתו. שלושה מהם בולטים במיוחד: האווירה המשפחתית, מבנה המשפחה ושיטת החינוך.
האווירה המשפחתית היא בית הספר הראשון לחיים. ביחסיו עם הוריו מקבל הילד את הכלים הראשונים להתנהלות בחברה. לומד כיצד לדבר, כיצד להקשיב, כיצד לפתור מחלוקות, כיצד לכבד את הזולת וכיצד להתמודד עם תסכולים. ההורים הם אלו היוצרים את האווירה המשפחתית והילד קולט באופן טבעי את ערכי הבית, את השקפותיו ואת אורחות חייו.
אם היחסים בבית מושתתים על כבוד הדדי, שיתוף פעולה והקשבה, הרי שאלו יהיו הכלים שילוו את הילד גם אל מחוץ לכותלי הבית. היסודות הנבנים בשנים הראשונות מלווים את האדם לאורך חייו. במיוחד יש לתת את הדעת ליחסים שבין ההורים לבין עצמם. כאשר ההורים לבביים, ידידותיים ומשתפים פעולה, גדלים הסיכויים שגם הילדים יאמצו דפוסי התנהגות דומים.
מבנה המשפחה
גורם נוסף המשפיע על הילד הוא מבנה המשפחה. בכל משפחה קיים סדר פנימי משלה, מערכת יחסים ייחודית ותפקידים שכל אחד מבני הבית ממלא. מקומו של הילד בתוך המבנה המשפחתי משפיע במידה מסוימת על תפיסתו את עצמו ועל יחסיו עם סביבתו. עם לידתו של ילד חדש, משתנה המבנה הארגוני של המשפחה וכל בני הבית נדרשים להסתגל למציאות חדשה. הילדים עוברים תהליכים של הסתגלות, חלוקת תפקידים חדשה, שיתוף, ויתור ולעתים, גם מאבק על מקום ותשומת לב. עם התפתחות המשפחה, מוצא כל ילד את מקומו בדרכו שלו. חוויות מוקדמות, תפקידים שילדים נוטלים על עצמם ומסרים שהם מקבלים מהסביבה הקרובה משאירים לעתים רישומם לכל החיים.
שיטת החינוך
מכאן אנו מגיעים לגורם השלישי – שיטת החינוך. בעיניי, זהו הגורם המשמעותי ביותר בעיצוב אישיותו של הילד. תפקידנו כהורים אינו ליצור ילד חדש, אלא לזהות את הכוחות שכבר קיימים בו, לחזק אותם ולכוון אותם לטוב ביותר. זהו פירושו העמוק של הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו".
לכל ילד יש דרך משלו, קצב משלו ותכונות המייחדות אותו. החוכמה היא לזהות את אותן נקודות חוזק ולהוביל אותו בהתמדה ובנחישות בדרך המתאימה לו. העידוד הוא הכלי החשוב ביותר העומד לרשותנו. ילד זקוק לעידוד, כשם ששתיל זקוק למים. העידוד מעניק לו תחושת מסוגלות, אמונה עצמית ורצון להמשיך לנסות, גם כאשר הדרך אינה קלה.
הצורך בעידוד אינו מסתיים בילדות. אותו ילד פנימי, המבקש הכרה, תמיכה ומילה טובה, ממשיך להתקיים גם אצל המבוגר בן הארבעים וגם אצל הסבתא בת השבעים. כולנו ניצבים מול אתגרים, קשיים וניסיונות שאינם תמיד מעודדים. אלמלא אותו אומץ ראשוני המצוי בילד הקטן, אותו ילד בן שלוש הלומד את מקומו במבנה החברתי ומסתגל לדמויות חדשות הנכנסות לעולמו, היה האדם מתקשה להתקדם ולהתפתח.
האתגר הגדול ביותר בחינוך הוא ההתמדה. ההתמדה להאמין בילד גם כאשר הוא מתקשה. ההתמדה לעודד גם כאשר התוצאות אינן מיידיות והנחישות לסייע לו לפתח חוסן נפשי ויכולת עמידה מול קשיים. מטרתנו אינה רק לגדל ילדים ממושמעים, או מצליחים, אלא בני אדם שיוכלו להגשים את חלומותיהם, למצוא משמעות בחייהם ולהאמין בכוחותיהם.
כאשר אנו מסייעים לילד לראות את הטוב שבו, להכיר ביכולותיו ולהוקיר את מאמציו, אנו מעניקים לו מתנה שתלווה אותו שנים רבות – היכולת להאמין בעצמו גם כאשר הדרך מאתגרת. זוהי אולי המתנה החשובה ביותר שהורה יכול להעניק לילדו.
