לפני שנות דור בלבד, לא ניתן היה לדבר בגלוי על פינוי אוכלוסייה. מסמכים שעסקו בנושא הוגדרו “סודי ביותר” ולא נידונו בגלוי. היום הכל גלוי, שקוף, על השולחן ובכלי התקשורת. כנס ההתיישבות ה-11 על שם מוישיק גרליק הוקדש כולו לנושא. מה השתנה?
לפני 28 שנים התחלתי את הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר קיבוץ אורטל. בתום החפיפה, אחרי שכבר דיברנו על הכל, שלף קודמי בתפקיד מסמך עליו נכתב “סודי ביותר”. המסמך נקרא “פקודת בנימין” – פקודה לפינוי מסודר של יישובי הגולן במקרה של מלחמה. לא היה מדובר במלחמה סטטית, נוסח מלחמת לבנון השנייה או מלחמת “צוק איתן”, אלא במלחמת תמרון כוללת, כמו מלחמת יום הכיפורים. עיקר המסר שקיבלתי היה הסודיות. ואכן, הפעם הבאה שהעליתי את השם “פקודת בנימין” על דל שפתיי, הייתה שלוש שנים מאוחר יותר, בתום החפיפה שהעברתי למחליפי.
מדוע התכנית הייתה סודית כל כך? הרי לא היה מדובר בתכנית לתקיפת הכור האיראני. הסודיות לא הייתה קשורה לאויב. היא נבעה מהחשש מפני דמורליזציה. אף שהיה זה שנים אחדות אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה פונתה האוכלוסייה האזרחית בגולן, האתוס היה שיש להישאר ביישוב, ורק כאשר אין כל ברירה אחרת, כמו במלחמת יום הכיפורים, יש להתפנות. ועל אפשרות כזאת אין מדברים בגלוי.
חלפו 27 שנים. בשבוע שעבר אמר ראש המועצה האזורית אשכול והמועמד לכנסת הבאה מטעם “יש עתיד”, חיים ילין, בראיון גלוי: “יש [למועצה א.ה.] תכנית הרבה יותר חדה. קודם כל – פינוי כל שמונת היישובים בקו הקדמי ליישובים שיקלטו אותם. למעט חקלאים ואנשים שיישארו להחזיק את המקום, 80 אחוז מהאוכלוסייה תעזוב כשארגיש שהמצב ידרדר. כשאודיע על פינוי, לא אשאל אם רוצים, נביא אוטובוסים ונעזור להם. במצב שאין הגנה נגדו, בכל רגע יכולים להיות טילים ואין צבע אדום ואין אזעקה, ובכל רגע נתון, אדם יכול להיפגע ולהיפצע – ההגנה היחידה היא להוציא את האוכלוסייה…. כשיהיה הפצמ”ר הראשון או הסלמה נקבל החלטה. בקו השני, אליו לא נורים פצמ”רים, הפינוי תלוי ביישוב”.
הכל שקוף וגלוי, על השולחן, בכלי התקשורת, וכאשר לא מדובר במלחמה כוללת, ובפינוי אזרחים משטח שהאויב עומד לכבוש אותו.
מה הגורם לשינוי הזה, במרחק 27 שנים? האם זהו פיחות בכושר העמידה? האם זה כרסום החוסן החברתי? האם זהו רִפיון לאומי? או שמא זה השינוי באופי המלחמות, כאשר היעד המרכזי של האויב הוא פגיעה בעורף, באזרחים?
את כנס ההתיישבות ה-11 על שם מוישיק גרליק, ראש המועצה האזורית גולן הראשון, בחרנו להקדיש לנושא פינוי אוכלוסיה אזרחית בשעת מלחמה. אני הצעתי את הנושא, ומכאן שאני בהחלט סבור שיש מקום לדיון פומבי וגלוי בסוגיה. ראוי היה לקיים דיון כזה, לאור המציאות של המלחמות מאז מלחמת המפרץ, שבכולם היה פינוי מאורגן או התפנות בלתי מאורגנת של רבים מן האזרחים. אין עוד מקום לסודיות. בתקופה שהגולן היה תחת איום של עקירה ונסיגה, דיון כזה לא יכול היה להתקיים בתוכנו, אך קיומו היום מעיד על חוסן וביטחון עצמי.
****
חלק ניכר מיום העיון הוקדש לעדויות היסטוריות, אם מצד חוקרים ואם מצד אנשים שחוו פינויים בעבר. הוצגו אירועים ממלחמת השחרור (פינוי ילדי מנרה, פינוי ילדי גוש עציון), ממלחמת יום הכיפורים, ממבצע “ענבי זעם” ומלחמת לבנון השנייה וממלחמת “צוק איתן”.
רחל רבין סיפרה איך על אף היות מנרה יישוב מבודד לחלוטין בסביבה ערבית וסמוכה לגבול לבנון ללא כל גדר או חיץ, רק הוראה מפורשת מהמוסדות הביאה לפינוי הילדים והאימהות בעיצומה של המלחמה. יהודה הראל סיפר על ההתנגדות של תושבי הגולן לפקודת הפינוי במלחמת יום הכיפורים עד שהבינו שבאמת אין מי שיגן עליהם. לעומת זאת, דוברת המועצה האזורית אשכול תקפה בחריפות את הממשלה על שלא פינתה באופן מסודר את יישובי הגדר במלחמת “צוק איתן”.
הזמנו לכנס את ישראל הראל מעפרה, לשעבר יו”ר מועצת יש”ע ועורך “נקודה”, בעקבות מאמר חריף שפרסם ב”הארץ” במלחמת “צוק איתן” תחת הכותרת “תמונת הניצחון של חמאס”. במאמרו הוא תקף את תושבי עוטף עזה שהתפנו, תקף ביתר שאת את התושבים שתבעו מהמדינה לפנותם ואת הממשלה שהחליטה לממן את השהייה של התושבים במרכז. הוא הציג זאת כפגיעה באתוס הציוני של דבקות בקרקע וביישוב.
איני מסכים עם ישראל הראל. כשקראתי את המאמר, כעסתי על גישתו השיפוטית כלפי מי שחיים תחת אש. אבל אני שמח על כך שהדברים נכתבו ועל כך שהם שוב נאמרו בכנס. חשוב מאוד שלא נתייחס להתפנות אוכלוסיה אזרחית כמובן מאליו. חשוב שהקול התובע “צומוד” מלא גם בשעת מלחמה, יישמע. חשוב שפינוי אוכלוסיה יהיה דילמה ערכית, המתמודדת עם הקו שישראל הראל מייצג.
“מחלוקת לשם שמים – סופה להתקיים” נאמר בפרקי אבות, ובכנס הבטחנו את קיומה של המחלוקת, בלגיטימיות שנתנו לכל העמדות.
****
יהודה הראל אמר שכאשר התושבים התעקשו תחילה להישאר, הם לא התייחסו למציאות ההווה, אלא תודעתם הייתה בהיסטוריה, בימים שבהם היישוב עצר את האויב. הלקח שלו, הוא שאין ללמוד מן ההיסטוריה.
לדעתי יש ללמוד מן ההיסטוריה, אולם יש להבחין בין סיטואציות היסטוריות שונות ולתת מענה שונה לכל סיטואציה.
במלחמת העצמאות, היישובים היו כוח המגן. כל יישוב היה עמדה ותושביו – לוחמים. הלוחמים שבלמו את הצבא המצרי בנגבה וביד מרדכי היו התושבים. הלוחמים שהגנו על כפר עציון עד נפילתה ומסרו את נפשם היו חברי הקיבוץ. חברי עין גב, היישוב היהודי המבודד במשך עשר שנים ממזרח לכנרת, בלמו שלוש התקפות סוריות על היישוב. אילו כשלו, חלילה, כל מזרח הכינרת היה נופל בידי הסורים. זה היה המקרה היחיד שבו יישוב לא רק הגן על עצמו, אלא אף כבש שטח מחוצה לו – את הסוסיתא. בדגניה נעצר הצבא הסורי בבקבוק מולוטוב.
את הצבא הסורי שפלש לגולן במלחמת יום הכיפורים אי אפשר היה לעצור בבקבוקי מולוטוב. נוכחות אוכלוסיה אזרחית בתוך שדה הקרב, הייתה גורם מפריע למלחמה. אמנם הגברים שלא היו מגויסים חזרו ליישובים כעבור כשלושה-ארבעה ימים, אך היה זה בעקבות צה”ל ששחרר את הגולן מידי הפולש.
במלחמות סטטיות נגד ארגוני טרור, דוגמת מלחמת לבנון השנייה ושלושת הסבבים ברצועת עזה בעשור האחרון, אין תפקיד ביטחוני כלשהו ליישובים, וגם אין סכנה שהם יפלו. למעשה, התפקיד של היישובים הוא לחטוף. התפקיד של צה”ל הוא להגן עליהם, אם באמצעי מגננה כ”כיפת ברזל” ואם באמצעים התקפיים אוויריים ויבשתיים בתוך רצועת עזה. ולכן, השאלה אם להתפנות שונה לחלוטין מכפי שהייתה במלחמות מסוג אחר לגמרי.
צורית ירחי, בת רמת מגשימים, שחוותה בילדותה את הפינוי במלחמת יום הכיפורים, בנעוריה נעקרה מביתה בחבל ימית ובבגרותה נעקרה מביתה בנצרים, התיישבה ביישוב חדש בחולות חלוצה שבמועצה האזורית אשכול והקימה את מרכז החוסן של המועצה האזורית אשכול. היא דיברה על ההתעקשות בנצרים לא לזוז ליום אחד, גם לא הילדים, אפילו בימים הקשים ביותר של האינתיפאדה השנייה, כאשר היישוב היה ממש במצור, לעומת הרצון להתפנות מקיבוצי המועצה האזורית אשכול. אולם בניגוד לדברי ישראל הראל, היא דיברה בהערצה על שכניה בקיבוצים ואמרה שלמדה מהם הרבה הלכות ציונות, התיישבות ודבקות באדמה. היא הסבירה את ההבדל בין החשש שאם יצאו מנצרים, לא יהיה להם לאן לחזור, לבין הרצון להוציא את הילדים והאזרחים לתקופת הפוגה קצרה מהחיים תחת אש הפצמ”רים והרקטות, כאשר לא היה כל חשש כזה. היא העלתה על נס את העובדה שאף יישוב לא ננטש אפילו לשעה אחת. שאנשים נאבקו על היכולת שלהם לעבד את השדות, גם בזמן המלחמה. על כך שכל התפקידים ומקומות העבודה החיוניים פעלו לאורך כל ימי המלחמה. ולכן, אין כל מקום לביקורת על היציאה להפגה בחוץ.
הסכמתי אתה.
אבל איני משוכנע שאני מסכים לחלוטין עם הסכמתי אתה.
כן, גם אני במחלוקת עם עצמי. גם הקול של ישראל הראל קיים אצלי.
****
* בכנס הקרנו סרט על הפינוי במלחמת יום הכיפורים. סרט מרגש וכואב, המשלב בין כתבת טלוויזיה בשחור לבן מתקופת המלחמה, לבין כתבה מאוחרת בצבע, שבה שוחזר הפינוי. בכתבה המקורית, נראה אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי בחגיגות השיבה לרמת מגשימים, אומר שיש להבטיח שיותר לא תפונה אוכלוסיה אזרחית. ואיני יודע האם הוא התכוון שיש להבטיח שלא תיווצר עוד מציאות ביטחונית כמו ביום הכיפורים, או שהוא היכה על חטא, על פינוי היישובים.
* במלחמת “צוק איתן”, השתתפתי במשלחת מאורטל לכרם שלום, היושב על הגדר. הוזמנו להיות נוכחים בישיבת סיכום המלחמה (בדיעבד הייתה זו הפסקת אש בלבד שהופרה למחרת), של המזכירות וצח”י של היישוב. במלחמה, בערך מחצית היישוב יצאה להפגה ומחצית נשארה במקום. אחת המשתתפות אמרה, שלאלה שנשארו בביתם היה קל יותר, ורבים הסכימו אתה.
* בשבת של הפסקת האש, התארחו בכרם שלום שתי משפחות המבקשות להיקלט ביישוב. התרגשתי מאוד כששמעתי את הדבר, וכתבתי שזאת תמונת הניצחון שלנו.
****
הרצאתה של רחל רבין הייתה אחד מרגעי השיא של הכנס. אישה בשנה ה-90 לחייה, צלולה כבדולח, זקופה, יפה ואצילית, ללא פתק לראשי פרקים ניצבה בביטחון מול הקהל, וסיפרה ברהיטות ובחדות את הסיפור המופלא של מנרה במלחמת העצמאות.
צילמתי אותה ומיהרתי להעלות את התמונה לפייסבוק. הוספתי כיתוב: רחל רבין מספרת על פינוי ילדי מנרה במלחמת השחרור. מיד מחקתי את המשפט וניסחתי אותו מחדש: רחל רבין מספרת את סיפור העמידה של קיבוץ מנרה במלחמת השחרור.
