היא עובדת ב"הבית לעסקים", מיזם שעוזר לעסקים קטנים בגליל המזרחי. במקביל, היא משתתפת ב"בית של סבתא ורד" וב"וידה בחרמון" וגם מנהלת קהילת ווטסאפ של תיירנים מהכפרים בגולן. "יש לנו מסר מאוד ברור: יש בינינו ברית חיים". האורחת שלנו לשבת היא מאיה פרחאת, ממג'דל שמס
קצת על עצמך
מאיה פרחאת, נשואה לאוסאמה, אימא של וידה ויש לנו כלבה בשם תותי. אני מאוד אוהבת אנשים, אוהבת ללמוד ולהתפתח ובעיקר אוהבת לחבר בין אנשים. אני מרגישה שהרבה מהדברים שאני עושה בחיים מתחברים בסוף לאותו מקום – הגולן, האנשים והסיפורים שיש כאן".
איפה נולדת וגדלת?
"נולדתי וגדלתי בבוקעתא. היו תקופות שבהן עזבתי ללימודים ולעבודה במרכז הארץ. למדתי אופטומטריה ועבדתי בתחום האופטיקה.
"כבר בילדות, הייתה לי הזדמנות להיחשף לעולם קצת אחר. בערך מכיתה ה', למדתי בבית הספר למחוננים בתל חי, יחד עם ילדים יהודים מהקיבוצים ומהמושבים באזור. שם הכרתי אנשים שלא הכרתי קודם, נחשפתי לעברית ולעוד עולם שלא הכרתי. אני חושבת שזה מאוד השפיע עליי וגרם לי להיות מאוד סקרנית ולרצות להכיר, ללמוד ולשאול".
מגורים
"מג'דל שמס".
עיסוק
"העבודה המרכזית שלי היא ב'הבית לעסקים', מיזם שעוזר לעסקים קטנים בגליל המזרחי. אנחנו מנגישים לעסקים זכויות, הזדמנויות ליווי עסקי ועוד. אני עובדת עם בעלי עסקים באזור הצפון ועוזרת להם למצוא את מה שיכול להתאים להם ולסייע לצמיחה שלהם.
"במקביל, אני חלק מהעשייה המשפחתית ב'בית של סבתא ורד' וב'וידה בחרמון' וגם מנהלת קהילת ווטסאפ של תיירנים מהכפרים בגולן. אני שולחת לידים, מחברת בין אנשים ויוצרת שיתופי פעולה. אני אוהבת את הרעיון שאף אחד לא חייב לעבוד לבד. יש כאן כל כך הרבה אנשים, עסקים ומקומות טובים וכשמחברים ביניהם נוצרת חוויה הרבה יותר שלמה למבקרים.
"'הבית של סבתא ורד' הוא מרכז מבקרים בתוך הבית שלנו בכפר בוקעתא, שמספר את הסיפור המשפחתי, ההיסטוריה והתרבות.
"הבית שלנו תמיד היה בית שמארח. אנשים היו מגיעים, יושבים, שותים קפה, אוכלים, מדברים ושומעים סיפורים. בשלב מסוים, הבנו שיש כאן משהו שהוא הרבה מעבר לאירוח משפחתי. יש כאן סיפור ומסר שחשוב לנו לפתוח לצבור. אז החלטנו להפוך את הבית שלנו למקום שאנשים יכולים להגיע אליו ולהכיר אותנו באמת.
"כשמגיעים, שותים קפה ואנחנו מספרים על המשפחה, על החיים בגולן, על התרבות והמסורת הדרוזית, מקרינים סרט קצר ויש אפשרות ללבוש בגדים מסורתיים ולהצטלם. יש לנו מסר מאוד ברור: יש בינינו ברית חיים. אני רוצה שאנשים ייכנסו לבית וירגישו שהם באמת פגשו אנשים ולא רק הגיעו לעוד אתר תיירות".
מה בדרך כלל הכי מפתיע את המבקרים?
"יש הרבה דברים. למשל, כשאני מספרת על המשמעות של הצבעים בדגל הדרוזי, או על תופעת הנוטוק, אני רואה הרבה פעמים איך אנשים פתאום מגלים משהו שהם בכלל לא הכירו ותמיד הביקורים נמשכים בשיחות ארוכות.
"'וידה בחרמון' – זה התחיל מצימר קטן מאוד, בערך 15 מטר רבוע, ליד הבית וגדל לכמה יחידות. אנחנו נמצאים באזור החרמון, קרוב לשביל הגולן ולמטעים וחשבנו שאם כבר יש מקום פנוי, למה לא לארח בו אנשים. אבל אירוח, מבחינתי, הוא לא רק מקום לישון בו. זו האפשרות לפגוש אנשים, להכיר אותם ולתת להם להרגיש קצת מהחיים שלנו כאן".
איך נראה יום שישי אצלך?
"יום שישי שלי מתחיל בעבודה. בבוקר, מגיעים תיירים, אז אני והמשפחה עובדים יחד ומארחים במרכז המבקרים. אחר כך, שישי הופך להיות יום של משפחה. יש אצלנו משהו כמעט קדוש לבקר אצל סבא וסבתא. בדרך כלל, יש גם ארוחה וכשכל הנכדים מגיעים זו כבר ממש סעודה גדולה, לפעמים סביב ארבעים איש. "אחר כך אני יכולה להגיע לבית של חמי וחמותי ושם, בערב, נפגשים שאר בני המשפחה. מי שעובד במהלך השבוע, יום שישי בערב הוא הזמן שבו כולם פנויים. אוכלים, יושבים, מדברים ומשלימים פערים. מספרים מה עבר על כל אחד במהלך השבוע. הדבר שאני הכי אוהבת הוא שלא תמיד צריך לתאם הכול מראש. פשוט מתקשרים לוודא אם נמצאים וכולם נפגשים".
מהו האוכל המסורתי?
"יש אצלנו מאכלים שהם הרבה יותר מאוכל. יש מאכלים שהטעם לא אותו דבר, אם הם לא נעשו בידיים של סבתא, של אימא, או של חמותי. לכל אחת יש את הנשמה שלה ואת הדרך שלה לבשל. אבל אני חושבת שהדבר שהכי מחבר אותי למסורת הוא דווקא ההכנה המשותפת. כשאנחנו יושבות יחד ומגלגלות עלי גפן, מכינות מקדוס, לבנה, מאפים ואופות יחד, זו כבר לא רק הכנה של אוכל. זו פעילות משפחתית שעוברת בין דורות.
"בבית של סבתא שלי יכולות להיות יחד כל הדודות, הכלות והנכדות. אני מרגישה בת מזל שאני חיה בתקופה שבה אני עדיין יכולה לגעת במסורת הזאת, ללמוד אותה מהדור המבוגר ולהעביר אותה הלאה לוידה, הבת שלי".
זיכרון ילדות משמעותי
"אני זוכרת ימים שבהם כולנו היינו הולכים לקטוף תפוחים ונוסעים במכל מאחורי הטרקטור. אלה היו ימים מדהימים. אני זוכרת את כוס התה של הבוקר אצל סבתא שלי, עם ערוסת לבנה (פיתה עם לאבנה) על קמין עץ. אלה זיכרונות שהם ממש חלק ממני".
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?
"עם סבתא ורד, סבתא מצד אבא שלי. אני בעצם לא זכיתי להכיר אותה. היא נפטרה כשאבא שלי עוד היה ילד. הייתי רוצה להכיר אותה, לשמוע ממנה על ההורים שלה, על המשפחה ועל החיים שלה. הייתי רוצה לחבק אותה, לעזור לה בבית ובשדה ופשוט להיות אתה. אולי בגלל זה 'הבית של סבתא ורד' הוא גם הרבה מעבר לשם של מרכז המבקרים עבורי. יש בו משהו שמחזיר אותה לחיים שלנו, דרך הסיפורים שאנחנו מספרים".
מה את עושה בזמן הפנוי?
"אני מעדיפה לא להרגיש שיש לי זמן פנוי, כי אם יהיה לי זמן פנוי, אני כנראה אפתח עוד עסק. אני מאוד אוהבת ללמוד ולהתפתח. לאורך השנים, עשיתי המון קורסים, גם בתחומים שלא היו קשורים ישירות לעבודה שלי. בשנים האחרונות, אני גם מאוד מתגעגעת לציור. פעם, הייתי מציירת כדי לפרוק אנרגיה ולהוציא דברים החוצה. הייתי רוצה לחזור לזה".
איך המלחמה השפיעה עלייך?
"המלחמה השפיעה עליי מאוד. בשבעה באוקטובר, הכול קרה ממש על הגבול ואנחנו חיים על הגבול. הייתה לי תחושה חזקה שזה יכול לקרות גם אצלנו ולכן תחושת הביטחון נפגעה מאוד.
"גם אוסאמה היה במילואים וכמובן שההיעדרות שלו מהבית הייתה קשה ואז הגיע האירוע הקשה במג'דל שמס ומותם של 12 הילדים. זה היה משהו שקשה מאוד לעכל, במיוחד כשאת חיה במקום הזה וכשיש לך ילדה בעצמך.
"אחד הדברים שהיו הכי קשים עבורי היה הצורך להרגיע את וידה ולתת לה תחושת ביטחון, בזמן שאני בעצמי לא תמיד הרגשתי בטוחה.
"באותה תקופה, מצאתי את עצמי גם מארחת דיפלומטים ומשלחות שהגיעו לגולן כדי להבין את המציאות כאן. היה לי חשוב שיכירו את החיים שלנו כאן כמו שהם – את האנשים, את המקום ואת הרצון שלנו לחיות בשקט ובחיים רגילים, בלי למחוק את הזהות שלנו".
מהו המוטו שלך בחיים?
"'אל תפקפקי בספקות שלך'. מבחינתי, זה אומר להקשיב לעצמי, לא להתעלם מהתחושות שלי ולא לפחד לשאול שאלות, גם כשאין לי עדיין את כל התשובות".
מה את הכי אוהבת בגולן?
"אני אוהבת את השילוב בין העתיק למודרני ואת המגוון האנושי שיש כאן. יש כאן אנשים דתיים וחילונים שחיים יחד ומכבדים אחד את השני. יש כאן המון צבעים, אנשים וסיפורים. כמובן, הטבע. אני מרגישה שיש לי פריבילגיה לחיות בצפון רמת הגולן ולהרגיש שאני בגן עדן ביום-יום. מהבית שלי, אני יכולה לראות נוף שנפרש מאזור החיץ וסוריה במזרח ועד עמק החולה והרי לבנון ברקע במערב. זה נוף שקשה להתרגל אליו, גם כשאת חיה בתוכו כל יום.
"אני רוצה שאנשים יבואו לגולן לא רק בשביל דובדבנים, או שלג. אני רוצה שהם יכירו את התרבות, ידברו עם האנשים, ישמעו את הסיפורים שמאחורי הדברים ויחוו את המקום באמת".
מהו החלום שלך?
"החלום שלי הוא ש'הבית של סבתא ורד' יהיה מקום שאנשים מגיעים אליו כדי להכיר, לשאול ולחוות. תלמידים ממערכת החינוך בישראל, מכינות קדם-צבאיות, משלחות מחו"ל ותיירים מכל העולם. אני מאמינה שהדרך הכי טובה להכיר חברה היא פשוט לפגוש את האנשים שלה, להיכנס לבית שלהם ולשמוע את הסיפור שלהם בגובה העיניים.
"באופן אישי, אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת, לארח אנשים, לחבר ביניהם ולספר להם על המקום שממנו באתי".
