אנו מורגלים לראות בצומות זיכרון לחורבן בידי אויב זר שצר על חומותינו. אך צום גדליה שונה בתכלית: הוא צום על רצח פוליטי פנימי. כשמחלוקת הופכת לפגיעה – ממשה וגדליה ועד ימינו
הימים שבין כסה לעשור הם שטח הפקר של הנפש. מצד אחד, קולות השופר של ראש השנה עוד מהדהדים באוויר; מצד שני, יום הכיפורים כבר ניצב בפתח עם הטוהר והאימה שבו. דווקא בתווך, כמעט בהיחבא, לוח השנה מציב לנו תמרור עצירה מדמם: צום גדליה.
אנו מורגלים לראות בצומות זיכרון לחורבן בידי אויב זר שצר על חומותינו. אך צום גדליה שונה בתכלית: הוא צום על רצח פוליטי פנימי. על יהודי, ישמעאל בן נתניה, שקם ורצח את גדליה בן אחיקם, המנהיג האחרון שנותר לשארית הפליטה, לאחר חורבן בית ראשון. זהו היום שבו ננעץ המסמר האחרון בריבונות היהודית בארץ ישראל למשך דורות.
כשמעמידים את גדליה מול משה רבנו, נחשף פער נוקב – לאו דווקא בין המנהיגים, אלא בעיקר בנפשו של העם שניצב תחתיהם.
משה הנהיג דור סוער, מתלונן ורווי מרידות. היו שם צעקות וביקורת קשה, מעדת קורח ועד מי מריבה. אך כפי שמבאר המלבי"ם, כל עוד הוויכוח נסב על הדרך, על האמונה או על סדרי ההנהגה – העם נותר עם ומשה יכול היה להמשיך להפיל תחינה בעדם ולשאת את משאם באהבה.
לעומת זאת, בימי גדליה איבד העם את היכולת להפריד בין עמדה לבין האדם שמחזיק בה. ישמעאל בן נתניה לא ראה בגדליה בר-פלוגתא אידאולוגי שפועל בפרגמטיזם מול בבל למען הצלת העם; הוא ראה בו בוגד שדמו מותר. כשמחלוקת רעיונית גולשת לדמוניזציה אישית, היא הופכת לסכין. משה הנהיג ציבור שידע להתווכח בלהט; גדליה נרצח בידי קנאות עיוורת, שחשבה שחיסול היריב יביא ישועה והמיטה במקום זאת אובדן מוחלט.
עד שתתפייסו ביניכם
המשנה במסכת יומא מזכירה לנו את הכלל המכונן של הימים האלה: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירָצה את חברו".
רבי ישראל מסלנט חידד זאת באמירתו הנוקבת: רבים חרדים בערב יום כיפור מאיסור אכילת כזית של מאכל לא-כשר, אך שוכחים שהלבנת פנים ורמיסת הזולת חמורות פי כמה. הקב"ה, כביכול, אומר לנו: על חטאיכם כלפיי אני מוחל בשערי התשובה; אך על הכאב שגרמתם לאחיכם – אינני נכנס לשם עד שתתפייסו ביניכם.
מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשב, סניגורם של ישראל, שפגש בערב יום כיפור שני יהודים שהתווכחו ברחוב עד כדי עלבונות צורבים. ניגש אליהם ואמר בדמעות: "הקב"ה נתן לאדם שכל כדי לברר בו אמת ונתן לו לב כדי להרגיש את הזולת. אוי למי שמחליף ביניהם – רותם את שכלו לפגוע בחברו ומקפיא את לבו מלהרגיש בצער השני. מותר לכם לחלוק על הכול, אך ברגע שהפכתם את הוויכוח לפגיעה באיש שמולכם, נעלתם בפניכם את שערי הכיפורים".
ההבחנה הזו היא צו השעה לחברה הישראלית. הסכנה הגדולה איננה הוויכוח, אלא הניסיון המסוכן של מחנה אחד לנכס מונופול על הצדק ולקבע נרטיב היסטורי שמוחק את האחר.
להשאיר את הלב פתוח
ראינו זאת בכאב בפרשת אלטלנה, כאשר מחלוקת עמוקה הפכה לשלילת לגיטימיות של מחנה שלם וניסיון של שנים להדיר לוחמים ומנהיגים מהזיכרון הלאומי המשותף. ראינו זאת בטרגדיה האיומה של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, פשע נורא שנולד בדיוק מאותו כשל מוסרי של ימי גדליה: חוסר היכולת להבחין בין ביקורת פוליטית חריפה לבין שנאה עיוורת והתרת דם.
השורש אחד הוא: הרגע שבו אנו מתפתים להחליט מי ראוי להיכנס להיכל הזיכרון, מי פטריוט ומי "אויב מבפנים". אפשר וצריך לבקר, להתווכח ולנסות לשכנע. מה שאסור לנו לעשות הוא לשלול את מקומו של הזולת בסיפור הישראלי המשותף.
הימים הנוראים אינם דורשים מאתנו אחידות. היהדות מעולם לא קידשה מחשבה עדרית; אדרבה, בית המדרש חי ונושם ממחלוקת לשם שמים. המבחן שלנו הוא ללמוד מחדש להתווכח: להיאבק בעוז על הרעיון, אך לנצור מכל משמר את כבוד האדם; להשחיז את השכל בבירור האמת, אך להשאיר את הלב פתוח לאהבת הזולת.
במעבר שבין צום גדליה לקדושת יום הכיפורים, נזכור: יש לנו דרכים שונות, אך גורלנו אחד.
גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.
