מלחמת השחרור נחשבת למלחמה הראשונה בינינו לבין הערבים, אך למעשה קדמו לה ארבע מלחמות, שהראשונה שבהן הייתה מאורעות תר“ף
“ברגע הרציני הזה בתולדות עם ישראל ועַם הערבים, מוצאים אנו לנחוץ אחרי מאורעות הימים האחרונים – לפנות אל אחינו הערבים בדברים האלה: אנשים שונים בודים מלבם ולוחשים לכם, כי היהודים באים לעשוק את זכויותיכם ולנשל אתכם מעל אדמתכם. שקר הדבר! לא באנו לעשוק ולנשל את מי שהוא! אמת היא, כי ארץ ישראל היא מולדתנו היחידה, ארץ עברנו ועתידנו, ארץ שבה נשוב ונבנה את ביתנו הלאומי. אבל לא למלחמה באים אנחנו הנה, כי אם לשלום. לא לשם גזל, כי אם לשם עבודה ובניין. יש מקום בארץ גם לנו וגם לכם, באים אנו להיאחז ולהתנחל בארץ, לעובדה בזיעת אפיים, להחיות את נשמותיה ולפתח את אוצרותיה הטבעיים, להביא אליה את מרצנו, את ידיעותינו, את כוחותינו החומריים והרוחניים“.
פנייה זו אל ערביי ארץ ישראל, בקריאה לשלום ולשיתוף פעולה, התפרסמה לפני מאה שנה בדיוק, ב-23 במרץ 1920, בעיתון “הארץ“. מאורעות הדמים המוזכרים במאמר הם אירועי הגליל העליון – המתקפות של פורעים ערבים על יישובים יהודיים בגליל העליון. האירוע שנחרט בזיכרון הקולקטיבי הוא קרב תל–חי, אך פורעים ערבים תקפו גם את מטולה, חמרה, דגניה ב‘ ומנחמיה. ב-7 במרץ, שישה ימים אחרי קרב תל–חי, היו מספר אירועים של תקיפת יהודים במקומות שונים בארץ. המתח בין ערבים ויהודים גבר ואז הופיעה הקריאה הנרגשת אל הערבים לשלום.
המפגינים קראו “מוות ליהודים” ו“פלשתין ארצנו, היהודים כלבינו“. המוני ערבים מוסתים פשטו על הרובע היהודי ועל השכונות היהודיות בכל רחבי העיר, שדדו, בזזו, אנסו נשים יהודיות, רצחו שבעה יהודים ופצעו למעלה מ-200
המענה הערבי ליד המושטת ניתן כעבור 15 יום, ב-4 באפריל, בפסח תר“ף. מאורעות תר“ף בירושלים החלו בהפגנה אנטי–ציונית ואנטישמית פרועה, לאחר נאומי הסתה במסגדים. המפגינים קראו “מוות ליהודים” ו“פלשתין ארצנו, היהודים כלבינו“. המוני ערבים מוסתים פשטו על הרובע היהודי ועל השכונות היהודיות בכל רחבי העיר, שדדו, בזזו, אנסו נשים יהודיות, רצחו שבעה יהודים ופצעו למעלה מ-200. בשלושת ימי הפרעות, המשטרה הבריטית כמעט שלא נקפה אצבע כדי להגן על היהודים. היא הפריעה לארגון “ההגנה” להגן על היהודים. פעולות המגן של “ההגנה“, בפיקודו וארגונו של זאב ז‘בוטינסקי, מנעו טבח המוני. המגנים הרגו ארבעה תוקפים ופצעו למעלה משלושים.
מאורעות גם באזורנו
מאורעות תר“ף היו הראשונים בסדרת התקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל, מתוך ניסיון לעקור כל קיום יהודי בארץ. מאורעות נוספים היו ב-1921, 1929 ו-1936-1939. כל גל היה חמור ועקוב מדם יותר מקודמו. המאורעות הבאים בסדרה היו למחרת החלטת עצרת האו“ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ב-1947. גם אז, ערביי ארץ ישראל התנפלו על היישוב היהודי, על מנת להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. הייתה זו תחילתה של מלחמת השחרור. מלחמת השחרור נחשבת למלחמה הראשונה בינינו לבין הערבים, אך למעשה קדמו לה ארבע מלחמות, שהראשונה שבהן הייתה מאורעות תר“ף. אולי נכון יותר לומר, שבאותה שנה, נפתחה מלחמה אחת, שעוד לא תמה וקִצה אינו נראה באופק. המלחמה על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית במולדתו. מלחמה שהחלה הרבה לפני “אקיבוש” ולפני ה“נכבה“, כשרק החל להתבסס יישוב יהודי ציוני בארץ ישראל.
מאורעות תר“ף התמקדו בירושלים, אך היו להם גרורות גם באזורנו. ב-27 באפריל, הותקפה איילת השחר. באותו חודש, הותקפו השרידים האחרונים של ההתיישבות הציונית בגולן מתקופת העלייה הראשונה, המושבה בני יהודה. המשפחה היהודית האחרונה ששרדה בגולן הייתה משפחת ברנשטיין. אבי המשפחה, חיים ברנשטיין, נרצח עוד קודם לכן בידי שודדים ערבים. במקום נותרו רק פרומה ברנשטיין ושני בניה. במאורעות, נרצחו פרומה ובנה אברהם. הבן השני, שרגא, נמלט לטבריה. בכך הושם קץ להתיישבות הציונית בגולן, שהחלה ב-1886.
זאב ז‘בוטינסקי וחבריו, שהגנו על היהודים בירושלים, נכלאו בכלא עכו. בכלא, כתב ז‘בוטינסקי את “שיר אסירי עכו“, שהסתיים במילים: “לנו לנו לנו, יהיה לנו, כתר החרמון“.
47 שנים חלפו עד שהתגשם החזון. החרמון והגולן שוחררו בידי צה“ל במלחמת ששת הימים וחודשה ההתיישבות הציונית בגולן. שנה לאחר מכן, עלה על הקרקע סמוך לאדמות המושבה בני יהודה, המושב גבעת יואב. ב-1972, הוקם במקום היישוב בני יהודה, שהנציח בשמו את שמה של המושבה שחרבה; הפעם כהתיישבות לנצח.
