בחלק האחרון של חייו, חי יוסי גמזו כעשור וחצי בקצרין. בשל מצבו הרפואי, עבר לקרבת משפחתו בחיפה, בה נפטר, אך מכל הערים דיברה אליו ירושלים, עליה כתב מהיפים בשיריו. שלושים למותו

למחרת פטירתו של המשורר והפזמונאי פרופ‘ יוסי גמזו, התקשר ראש המועצה המקומית קצרין, דימי אפרצב, למשפחת גמזו והציע לקבור את יוסי בקצרין, על חשבון המועצה. הדבר לא יצא לפועל, כיוון שיוסי גמזו ביקש להיטמן לצד קבר אמו, שנפטרה בהיותו בן 5.

במשך כעשור וחצי, חי יוסי בקצרין, אליה הגיע כמרצה ב“אוהלו“. הוא היה דמות מרכזית בקצרין ובגולן. תלמידי בתי הספר היסודיים בקצרין ערכו לכבודו מופע הוקרה, שבו הציגו את סיפור חייו דרך שיריו. הוא נטל חלק באופן קבוע בחוג היוצרים בעט. הוא השתתף בערב שירי לוחמים של חבורת הזמר קצרין וסיפר על שיריו. הוא השתתף בחגיגת ט“ו בשבט בקצרין, לצד אבי טולדנו, לו כתב את שירו “זוהי יפו“. חבורת הזמר “קול ברמה” הופיעה בתכנית שלמה משיריו, בהשתתפותו. הוא השתתף באופן קבוע בתכנית לענייני תרבות ב“רדיו כנרת“. יוסי גמזו עזב את קצרין עקב ההידרדרות במצבו הבריאותי ועבר לגור אצל קרובי משפחתו בחיפה.

כיתות החרבות

במאמרי “בלי חצוצרות ותוף“, שפרסמתי בטור זה עם מותו של יוסי גמזו, הקדשתי חלק ניכר ממנו לשירו האלמותי של גמזו, “הכותל“. זהו שיר המשלב את האהבה הגדולה לירושלים, האושר על שחרורה, עם היגון הכבד על הנופלים בקרב וכמיהה לשלום. כל אלה באים לידי ביטוי בשני השירים עליהם אכתוב היום: “בשערייך ירושלים” ו“ירושלים האחרת“.

במזמור קכ“ב בתהלים נאמר:

עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ   

בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם.

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה 

כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

בהשראת מזמור זה, כתב יוסי גמזו את השיר שגילם את רוח העם וייצג את תחושותיו, “בשעריך ירושלים“, בלחן המרש היפה של חתן פרס ישראל למוזיקה, יחזקאל בראון:

עומדות רגלינו בשערייך, ירושלים,

ותותחינו מרעימים לך שיר מזמור.

ורקדמעותהגאווהשבעיניים

נוטפות דומם, על המדים והחגור.

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.

ציון, זה האושר שואג בחזנו, פראי

למנצח מזמור למנצח על מקלע, ורימוןבשערייך

בדמנו חיי, בדמנו חיי.

משייח‘ ג‘ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,

היו רוחות תש“ח שרות לך, בדרכן:

“אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים”

אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!

ציון, הלא תשאלי…

איכה ישבת בדד, שסועהביןגדרותהתיל

ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא,

כילאנישקנערותינועלשפתיים

עד אם נישק לכותל המערבי.

ציון, הלא תשאלי…

הר הזיתים יוריק, נכוןיהיההרהבית

ופטישים יהדהדו בך, חי נפשי!

ירושלים, כוהנייךולווייך

בדם בונים בך את הבית השלישי.

ציון, הלא תשאלי…

עיר חלומות ואבן, מאכלת ואיל,

פעמוני הזמן קמים בך להלום:

אתעירשלםהייתבטרםגבולותיל

ואתתהיימעירשלםלעירשלום

ציון, הלא תשאלי לשלום בחורייך.

ציון, זה רעיי שנפלו היוקדים בבכיי.

למנצח מזמור על כתות – חרבותבשערייך

בזכות אלה תחיי, בזכות אלה תחיי.

השיר מתכתב עם מזמור קכ“ח, עם מזמור קל“ז (“אם אשכחך ירושלים“), עם ר‘ יהודה הלוי (“ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך“, שהותאם ל“שלום בחוריך“), עם מגילת איכה (“איכה ישבה בדד“), עם נבואת אחרית הימים של ישעיהו (“נכון יהיה הר הבית“, כיתוּת חרבות), עם ספר בראשית (“עיר שלם“) עם עקידת יצחק (מאכלת ואיל) ועם יחזקאל (“בדמנו חיי“).

לכאורה, זהו שיר מיליטריסטי, הן במנגינת המרש והן בדימויים של ירי התותחים כשירי מזמור נוסח תהילים; והמנצח שבתהלים הוא המנצח על כלי נגינה – עשור, נבל, כינור וכד‘, כאן הוא המנצח על מקלע ורימון והוא גם המנצח במלחמה.

אך התייחסות לשיר כאל מיליטריסטי תחמיץ את עיקר משמעותו. זהו שיר שלום, תפילה לשלום, שלום אמת, ברוח אחרית הימים. לא שלום פציפיסטי, כמובן, כי שלום פציפיסטי הוא שלום של ו“חי זאב עם כבש” – כל יום מחליפים את הכבש. נכון, אנו נאלצים להילחם על קיומנו, ואיננו מתביישים ולא מתנצלים על כך; להפך. אבל אנו זוכרים תמיד שהמלחמה והצבא הם רע הכרחי, הם הכרח קיומי, אך האידאל הוא קץ לנשק ושלום אמת.

לכן, העיר שהייתה מחולקת בגבול ותיל, חוזרת להיות עיר שלם, כלומר עיר שלמה, אך אנו שואפים הלאה, לכך שהעיר השלמה תהיה לעיר שלום. בבית האחרון, מוקדש המזמור לא למנצח על המקלע והרימון, אלא למנצח על כיתוּת חרבות בשעריך ירושלים. השיר מסתיים – “בזכות אלה תחיי“, הן “בדמיך” – “רעיי שנפלו היוקדים בבכיי“, הן בזכות המקלע והרימון, אך לטווח הרחוק, בזכות כּיתוּת החרבות. 

יוסי גמזו שואל בשלום ירושלים, ובכך הוא מתחבר לפסוקי הסיום של מזמור קכ“ב:

שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם    

יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ    

שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי   

אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.

לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ   

אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

ירושלים האחרת

השיר השני הוא “ירושלים האחרת“, שאותו הלחין עמוס מלר.

הכותב אוהב את ירושלים. הוא פונה אליה בגוף שני – “אהובתי“. אך הוא רוצה לחיות בירושלים האחרת. הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת ומהי ירושלים האחרת? ירושלים של שלום.

הוא כותב לירושלים, שקשה, קשה שלא להיות בה נביאים, או לפחות משוררים. אבל בין החוזים שניבאו בה נואשות את המלכות, ואת הדם ואת החרב, הוא רוצה להיות הילד הראשון שיתעורר בירושלים האחרת, ירושלים של שלום.

יוסי גמזו לא זכה להתעורר בירושלים האחרת וכנראה שעוד רחוק היום בו תהיה ירושלים עיר של שלום. אך לא נאבד את התקווה והאמונה במעופן של היונים על החומות, עם המחר המתהלך בעיר, צעד צעד. 

אהובתי על מגדלייך הגבוהים,

פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים

קשה קשה שלא להיות בך נביאים,

או לפחות משוררים ירושלים.

אך בין חוזייך שניבאו בך נואשות,

את המלכות ואת הדם ואת החרב

אני רוצה להיות הילד הראשון,

שיתעורר בירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים, ירושלים של שלום.

אהובתי מול בית הספר לשוטרים,

ומול אותה גבעת תחמושת דם ועצב

את כל פצעי החפירות כמו בתפרים,

חובש הזמן בתחבושות קרירות של עשב.

ובשוקי הצבעונין צועק הרחוב,

עברית צרודה כזאת וערבית ניחרת

כשהעתיד על החשבון פורע חוב,

במפרעה לירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים…

אהובתי אבני הכותל החמות,

משננות אחרי אלפי פתקים של צער

את מעופן של היונים על החומות,

עם המחר המתהלך בך צעד צעד.

ומול מגדל דוד שבים האוהבים,

ימין משה ואבו טור אט אט וחרש

פשוט לקטוף בך אשכולות של כוכבים,

אז לילה טוב לירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים…

יהי זכרו ברוך!