איש של אמונה תמימה, שהייתה בו אהבת התורה עם דרך ארץ. שקט וענווה. חיבור עמוק לבית הכנסת ומסירות לעבודה ולמשפחה. אבא שלי
השבוע נפרדתי מאבא שלי, אבא שלי חטטו אליהו אליה ז"ל, איש צדיק היה. איש של אמונה תמימה, שהייתה בו אהבת התורה עם דרך ארץ. אפיינו אותו השקט והענווה, הקפדה על שלוש תפילות ביום כל ימי חייו, תעניות דיבור, חיבור עמוק לבית הכנסת ומסירות לעבודה ולמשפחה. אבא היה איש של בית, שעמל על פרנסת המשפחה. חי בצניעות והיה שמח בחלקו, מעולם לא קיטר ולא התלונן גם כשגופו היה כאוב מאוד, גם כשהיו אתגרים לא פשוטים. "דור הולך ונעלם של אנשים פשוטים וטובים", אמרו עליו במהלך השבעה.
הוא נפטר בשיבה טובה, רגע לפני חגיגות ה-90 לחייו. המחשבה על כך שהוא כבר לא בבית עם אימא לא נתפסת. אני מנסה לדמיין איך זה יהיה כשנבוא לבקר והוא לא יחכה לנו עם ארשת הפנים המוארת והמחייכת, מה יהיה עם שיחות הטלפון, הכתף שלו להניח עליה את הראש ולהרגיש שיש על מי להישען.
מישהו אמר לי בשבעה שבתקופה שכזאת, כשכל כך הרבה חיילים נהרגים, אז איש מבוגר שהולך מן העולם בזמנו זה לא משהו שעושים ממנו עניין. גם אני חשבתי פעם ככה. שכשאנשים מגיעים לשיבה טובה והולכים מן העולם, זו דרך הטבע וזה קצת פחות עצוב, אבל כשאבא שלי פתאום הלך לי, הבנתי שלא משנה הגיל, פרידה מאדם אהוב כמו אבא, גם אם הגיע לגיל 90 וסבל, היא קשה עצובה וכואבת. גם כשהראש יודע שזה טבעו של עולם ועדיף על סבל וייסורים, אני רוצה את אבא כאן אתנו, עם המשפחה, אפילו לעוד זמן מועט. יש עוד כמה דברים שרציתי לדבר אתו ולשתף.
מילים עם אור
אבא שלי נולד בתוניס ועלה לארץ בגיל 18. יחד עם אימא הקימו משפחה לתפארת. לפני 49 שנה, איבדו הוריי את אחי הבכור, מאיר, שנהרג בעת שירותו הצבאי. מאז, מספרים שמשהו בעיניים של אבא השתנה. הן הפכו עמוקות יותר, עצובות יותר ולבו הלך אתו כבד, עד יומו האחרון. אבל אבא, בדרכו המיוחדת, השתדל להמשיך לחיות, לחייך, לא לקטר, לא להתמסכן. להתפלל ולהאמין.
אבא שלי לא היה איש של מילים. את הרגש והחוכמה שלו הוא ביטא במעשים. המעט שכן דיבר – היו אלו מילים טובות, עם פשטות מרגשת ואור. מילה טובה, התעניינות וייעוץ.
בשנים הראשונות בארץ, עבד בקרן הקיימת לישראל ובמשך 40 שנה, היה אב בית בבית הספר הממלכתי א', בצפת. בשביל אבא, זו לא הייתה עבודה. זו הייתה שליחות, הוא אהב את בית הספר, את התלמידים והצוות. הוא אהב את עבודתו, לא החסיר יום עבודה אחד בלי סיבה מוצדקת מאוד. הוא השקיע את כולו בעבודה.
המנהלים והמורים ראו בו חבר, יועץ ואיש שיחה נאמן. התלמידים ראו בו דמות אהובה, חייכנית שתמיד נמצאת שם בשבילם. לסוכרייה, למילה טובה ולכוונון. כשפרש, אחרי 40 שנה, עשו לו מסיבת פרידה מכובדת בגן אירועים, עם מופע וקייטרינג טוב והרבה מאוד מילים טובות שזכה לשמוע בחייו.
ישר דרך
אבא שלנו היה אבא טוב ובעל מסור ומכבד לאימא, זוגיות של השראה. הוא תמיד דאג שהבית יהיה מלא ממתקים ופירות משובחים והפתעות לנכדים. אבא האמין בפשטות ובצניעות, אבל מעולם לא החסיר מאתנו דבר… הוא אבא שדואג, שאוהב ללכת לשוק ולקנות את הפירות והירקות הכי מובחרים שיש, אבא שדואג שתמיד יהיו בבית מאגרי ממתקים וסוכריות, אבא שהיה עושה קבוע תעניות דיבור, חבר בוועד בית הכנסת, מקפיד לתת תרומות, דחף אותנו ללמוד ולהצליח, היה מקשיב, נותן עצה כשצריך, שותק כשרצה שנבין שהוא לא מרוצה ומקפיד להגיד תודה ומילה טובה.
אבא היה איש צדיק, אהוב על כולם, איש יקר תמים וישר דרך. אני יכולה עוד לכתוב עליו דפים רבים, על מעשיו הטובים ועל האבא שהיה. הוא לא ממש היה אוהב מחמאות, אבל הכי מגיע לו בעולם. כבר כמה ימים שאנחנו יושבים בבית של אבא ואימא והוא לא אתנו. אני רגילה שהוא דואג שאוכַל, שאשתה, שאשים סוודר כי קר. אני רגילה שהוא שואל איך אני מסתדרת, ואם הכול טוב… וזה כבר לא יקרה.
רגע לפני שעצם את עיניו, הייתי חייבת לשאול אותו אם הוא אוהב אותי, אז שאלתי. "אבא אתה אוהב אותי?" והוא ענה לי "בטח", חיבקתי אותו חזק ביקשתי סליחה ואמרתי לו תודה על כל מה שעשה למעננו. עברו רק שלושה ימים מאז הלך ואני כבר מאוד מתגעגעת לאבא שלי.
