אחרי ש"גנבו" לנו את יום האם והפכו אותו ליום המשפחה, נזכרתי במשפחה הגרעינית, איפה גדלנו ועם מי. משפחה אמנם לא בוחרים, אבל היא הנכס הכי

כמה דאגות סוחבות אימהות על הגב שלהן. כשהילדים גדלים, הדאגות גדלות אתם ובכל  שלב, נוספת עוד דאגה לסל. גם לאבות יש אחריות, אבל זה טור

כשקר בחוץ, קר לי גם בלב. משהו בי משתבלל בימי החורף ויש גם את החיים החדשים שלי.  אני מצפה לאביב שיגיע, עם הטבע היפהפה, שיחזירו

יש כוח גדול ומשמעות למחשבות ולדיבור. כשאנחנו מרבים לקטר על מישהו, או משהו, אנחנו מעצימים את מה שלא טוב בו. סבא, שהשבוע הייתה האזכרה שלו,

אנחנו בוחרים איך ייראו החיים שלנו. לא תמיד מה שאנחנו רוצים ובוחרים זה גם מה שיקרה, אבל לנו יש את האפשרות לנסות להשפיע שהבחירה שלנו

יש לזה דוגמאות אין–ספור. הפעם, מעשה בעני, שחפר טיט לפרנסתו ויום אחד מצא אבן טובה. כך התגלגלו העני והיהלום מעשה בעני אשר עסק לפרנסתו בחפירת

כשאת מנהלת עסק עצמאי לבד, את גם מתמודדת לבד. אין מועצת מנהלים, אין מי שייתן גיבוי ולא סתם אומרים שמסעדנות זה תחום קשה. כל הסימנים

בנצי מלמד, מיונתן, איש יקר ומתוק, נפטר השבוע, אחרי שנים של התמודדות גבורה עם מחלה קשה. לא משנה מה, תמיד כשנשאל לשלומו, ענה: "עושים חיים

וגם אין כמו פינוק של אימא ואין כמו המבט של אימא (עוד פעם רזית?). לא משנה בני כמה אנחנו ומה מצבנו בחיים, דאגה וחום ואהבה

שיחה שהתחילה לא טוב ברכבת, עם אישה אנטי–דת, התקדמה בהמשך למשפט הסיכום שלה: "אתם לא כל כך גרועים כמו שחשבתי". לרגע אחד, הייתי נר שהאיר

ברגע אחד מזעזע, התהפכו החיים. אני חושבת על שני הרוכבים שנהרגו על הכביש, על הנזילות של החיים, מצד אחד ועל חנוכה ואנשים גיבורים שמטביעים חותם

למה בכלל מעניין מישהו לקרוא מה קורה לי ולמה אני משתפת ומה זה הקטע הזה, של כל כותבי הטורים, שחושפים את חייהם לעיני כול? מסתבר,