שיחה שהתחילה לא טוב ברכבת, עם אישה אנטי–דת, התקדמה בהמשך למשפט הסיכום שלה: “אתם לא כל כך גרועים כמו שחשבתי“. לרגע אחד, הייתי נר שהאיר את החושך
בשנים האחרונות, אני פחות אוהבת לנהוג מחוץ לגולן במקומות פקוקים. פעם, הייתי חולת הגה, כמו שקוראים לזה, אהבתי לנהוג, נסעתי בביטחון לכל מקום בארץ ואפשר להגיד שהייתי נהגת טובה, שמסתדרת מעולה גם בחניות. שתי תאונות דרכים רצופות, שב“ה שעשו נזק לאוטו ולי בנפש, גרמו לי קצת לאבד את הביטחון בנהיגה והפכו אותי לאישה שפחות אוהבת לנהוג. נוהגת רק כשאני חייבת ואם יש לי אפשרות לנסוע ברכבת ולהימנע מפקקים ומנהגים עצבניים, שצופרים סתם כי את אישה, אני מעדיפה, על אף שלפעמים זה מסורבל ולוקח הרבה יותר זמן.
היתרונות של הנסיעה ברכבת הם שהיא גם זולה יותר וגם מאפשרת לי זמן שקט לעצמי, עם ספר, או שיטוטים בפלאפון והרבה פעמים, גם מפגשים מעניינים עם האנשים שיושבים לידי. איכשהו, יש בי כנראה משהו שגורם לאנשים לספר לי על עצמם ועל החיים שלהם. כנראה רואים עליי שאני סקרנית ומתעניינת ושפעם יהיה לי ספר עם אוסף סיפורים.
האישה שישבה לידי בנסיעה האחרונה שאלה אם המטפחת לראשי היא כיסוי ראש, או סתם קישוט. “זה מאוד נחמד לך“, היא החמיאה לי.
היא מיד התחילה להתעניין באלוהים שלי, באמונה ובכמה דתייה אני וקיטרה על כל הדתיים שהיא מכירה ועל הרבנים והקיצוניים ועל כל מה שהיא ולא אוהבת בדתיים ועל איך שהם משתלטים לה על החיים והמדינה
“אני דתייה“, השבתי לה והיא מיד התחילה להתעניין באלוהים שלי, באמונה ובכמה דתייה אני וקיטרה על כל הדתיים שהיא מכירה ועל הרבנים והקיצוניים ועל כל מה שהיא ולא אוהבת בדתיים ועל איך שהם משתלטים לה על החיים והמדינה.
לא ממש התחשק לי לדון אתה בנושא. הקשבתי לה קצת בשביל הנימוס ושקעתי לי בפלאפון, כדי שתעזוב אותי לנפשי, אבל היא לא נרגעה והמשיכה לתת לי דוגמאות מהחיים. לפעמים, אני עונה. הפעם, לא התחשק לי. רציתי לעבור מקום, אבל הרכבת הייתה עמוסה, אז הסברתי לה בעדינות שיש לי מייל חשוב לענות עליו. היא נתנה לי כמה דקות של שקט ואז שאלה מתי התחתנתי. שמחתי שהיא העבירה נושא.
“בטח בגיל 18″, היא ענתה לעצמה.
“דווקא לא. התחתנתי בגיל 23″.
“מה לא רצו אותך? לא היה שידוך?”
“אצלנו במגזר, לא בהכרח מתחתנים בשידוך ודווקא היה לי חבר, אבל לא היה לחוץ להתחתן“, עניתי בקצרה ואז היא סיפרה על הבת שלה. בת 35, עדיין רווקה, לא מצליחה למצוא מישהו טוב.
“אולי את מכירה איזה רב אמתי שיוכל לברך אותה, אולי יש עליה עין הרע, או משהו? היא יפה וחכמה וטובה“.
* * *
בשלב הזה, קצת התבלבלתי. האישה לא הפסיקה להשמיץ את הדתיים והרבנים ופתאום, היא שואלת אותי אם יש לי רב להמליץ לה שיברך את הבת? זה כבר נעשה מעניין. סיפרתי לה על יונתן בן עוזיאל והסגולה של תפילה בקברו, המלצתי על רבי מאיר בעל הנס, אבל בעיקר, התפעלתי מהעובדה שגם באישה שכולה אנטי–דת ברגע הראשון, יש נשמה יהודית, שמאמינה כי יש כוחות ואפשר לסייע, באמצעות תפילה, או ברכה.
היא הראתה לי תמונות של הילדים והנכדים, סיפרה שהיא בדיוק בדרך לשמור על הנכדים, כי בגילה, הכי חשוב לה לעזור לילדים. היא שלחה לבת שלה הודעה אם שמעה על יונתן בן עוזיאל. מסתבר שהבת כבר הייתה שם. האימא הופתעה. לא ידעה שהבת מאמינה בצדיקים.
“אולי היא לא באמת רוצה להתחתן?”, סתם זרקתי לעברה, לפעמים צריך מאוד לרצות כדי שמשהו יקרה, וצריך לדעת לכוון לשם“.
“אולי את צודקת“, היא הנהנה בראשה ולרגע, הפכנו חברות והעובדה שאני דתייה פחות הפריעה לה. רגע לפני שהיא ירדה מהרכבת, היא ביקשה את מספר הטלפון שלי ואמרה לסיכום:
“את יודעת, אתם לא כל כך גרועים כמו שחשבתי“. סוג של מחמאה שכזאת ונעלמה ואני נשארתי עם המחשבות על אנשים, על הדעות שלהם, שלא תמיד מבוססות ועל הנשמה היהודית.
בערב חורפי של חנוכה, כשהנרות האירו את הבית ופרסמו בחוץ את הנס, נזכרתי באישה הזאת, בסטיגמות שלה, שברגע אחד קצת השתנו. חשבתי על החושך שלפעמים, אנחנו נמצאים בו ואמונה ורצון אמתי יכולים להאיר אותו וגם בעובדה שהפסקתי לאהוב לנהוג יש כמה נקודות אור, חשבתי לעצמי. אין רע שאין בו גם קצת טוב, כנראה שנר יכול להאיר כל חושך.
