843 ימים. שנתיים וארבעה חודשים. רס"ל רן גואילי, הלוחם שקפץ מהבית עם כתף שבורה כדי להציל אותנו, הושב סוף סוף הביתה השבוע
השבוע, צה"ל החזיר הביתה את החטוף-החלל האחרון, רן גואילי.
"ראשון לצאת, אחרון לחזור", כך כתבה אמו טליק, במשפט שמכווץ את הלב ומגדיר דור שלם. אבל רגע אחרי שהנשמה כולה התאחדה באנחת רווחה וכאב, חזרנו לשגרה. שוב חזרו הדיונים הסוערים ושוב חזרנו לשאול את עצמנו: האם הגורל שלנו הוא להיות מאוחדים רק בלוויות? האם אנחנו יודעים להיות "עַם" רק כשהים סוער, או שנלמד להסתדר גם כשהוא יירגע?
פרשת השבוע, פרשת "בשלח", זורקת אותנו אחורה, אל רגע מכונן של העם היהודי, רגע שנראה כאילו נלקח מהחדשות של הבוקר. בני ישראל עומדים על שפת ים סוף. המצרים דוהרים מאחור, הים מלפנים והמדבר סוגר מהצדדים. היינו מצפים שברגע כזה של סכנה קיומית, העם יתאחד בתפילה שקטה, אבל חז"ל במכילתא חושפים בפנינו תמונה אחרת לגמרי: העם היה קרוע.
"מפלגות" על המים
הם עמדו שם, על קו המים, מחולקים לארבע "כתות", ארבע מפלגות, שכל אחת מהן משכה לכיוון אחר וצעקה שהאמת אצלה. היו שם המיואשים, אלו שאמרו "אין פתרון" ורצו ליפול לים, רק כדי לגמור עם הסבל. מולם עמדה הקבוצה שרצתה לחזור למצרים, מוכנה להיכנע ולוותר על הכול, תמורת שקט מדומה והסדרה עם האויב. מהעבר השני, עמדו הנִצים, אלו ששלפו חרבות ודרשו מלחמה עד טיפת הדם האחרונה, גם כשאין סיכוי והייתה הקבוצה הרביעית – אלו שעצמו עיניים, התנתקו מהמציאות ורק התפללו, מחכים שמישהו אחר יעשה את העבודה. נשמע מוכר? הוויכוחים על שפת הים הם אותם ויכוחים שקורעים אותנו היום, בין ייאוש לתקווה, בין כוח להסכם, בין עשייה לתפילה.
בתוך הרעש הנורא הזה, כשהים גועש והעם כמעט קורע את עצמו מבפנים, מגיעה התשובה האלוקית שמדהימה את כולם. הקב"ה לא אומר למשה "תכריע מי צודק". הוא לא נותן ניצחון לאף צד פוליטי. הוא אומר מספר מילים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
הפתרון הוא לא באחידות המחשבה, אלא בתנועה המשותפת. ואז, מתוך המון המתלבטים והמתווכחים, קופץ נחשון בן עמינדב. הוא לא חיכה שהוויכוח יסתיים. הוא הבין שדיבורים לא יבקעו את הים. הוא קפץ למים עד שהם הגיעו לצווארו וזעק "הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש".
בשורש, כולנו מחוברים
רן גואילי ז"ל היה הנחשון של הדור שלנו. הוא ועוד אלפי לוחמים בשבעה באוקטובר ולאחריו. הם לא שאלו את עצמם לאיזה מחנה פוליטי הם שייכים. הם לא חיכו שהקבינט יחליט, או שהעם יסכים על "היום שאחרי". הם ראו אש – וקפצו לתוכה. כמו נחשון, המים הגיעו להם עד נפש ובזכות הקפיצה שלהם,, הים נקרע והעם ניצל.
הם הוכיחו לנו שברגעי האמת, "הביחד" חזק יותר מכל מחלוקת.
אבל כאן טמון המוקש, וכאן טמון התיקון. כי הים נקרע, והמצרים טבעו, אבל הכתות? הן נשארו. חזרנו להתווכח. האם זה אומר שנכשלנו? להפך. היהדות מעולם לא פחדה ממחלוקות. "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". הסכנה היא לא בכך שאנחנו חושבים אחרת, אלא בכך שאנחנו שוכחים את הבסיס המשותף.
מסופר על הרבי מקוצק, דמות חריפה וחדה כתער, שפעם התאספו אצלו חסידים מכל הגוונים – ליטאים וחסידים, פשוטי עם ולמדנים. תוך דקות ספורות, פרץ ביניהם ויכוח סוער על עבודת השם, על הנוסח ועל הדרך. כל אחד היה בטוח שהאמת בכיס שלו ושהשני טועה ומטעה.
לפתע, קם הרבי ממקומו והתיישב על הרצפה. החסידים נדהמו והשתתקו מיד. "רבי", שאלו בחרדה, "למה אתם יושבים על הארץ?".
הרים הרבי את עיניו הבוערות וענה בשקט: "אני מקשיב לכם ומחפש נקודה אחת שבה כולכם מסכימים. חיפשתי אותה למעלה, ב'גובה' של הדעות והשכל שלכם, ולא מצאתי. אז ירדתי לחפש אותה למטה, באדמה. כי שם, בשורש, כולנו מחוברים".
אחד בשביל השני
הראי"ה קוק זצ"ל היטיב לנסח זאת בספרו "אורות הקודש", במילים שצריכות להיות המצפן שלנו בימים אלו: "אין פירוד בישראל אלא מבחוץ… אבל מבפנים, בעומק הנשמה, הכול אחד". מותר לנו להחזיק בדעות שונות. מותר לחשוב שהדרך המדינית או הצבאית של הצד השני שגויה. אבל אסור לנו לשכוח שהמחלוקת היא רק בענפים, רק ב"גובה". השורש – האדמה עליה ישב הרבי מקוצק, האדמה עליה נלחם רן גואילי ונלחמו רבים – הוא אחד.
השבת, כשנקרא על קריעת ים סוף, נזכור: הים לא נקרע כי כולם הסכימו אחד עם השני. הוא נקרע כי כולם הסכימו לקפוץ למים אחד בשביל השני.
שבת של שלום, של מחלוקות לשם שמים ושל שורשים משותפים. גיא אדרי, יו"ר המועצה הדתית קצרין








