פרשת "וישב" מגוללת את אחד הסיפורים הכואבים בתולדות עם ישראל: שנאת אחים, מכירת יוסף והפרדתו מן המשפחה. במרכז הסיפור ניצבות שתי מידות קשות – הכעס והקנאה, המחלחלות ויוצרות שבר משפחתי וחברתי.
במכתבו לבנו, הרמב"ן מזהיר אותנו: "והתרחק מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בה בני אדם". שמעון ולוי, בכעסם על אנשי שכם, פעלו מתוך דחף רגשי עז, אך יעקב מוכיחם על כך באומרו: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז", (בראשית מ"ט, ז') – לא המעשה עצמו, אלא העוצמה חסרת הרסן של הכעס, היא שהובילה להרס חיצוני ועצמי.
גם הקנאה תופסת מקום מרכזי בפרשה. האחים, שראו את יוסף חולם על שליטתו בהם, לא יכלו להתגבר על תחושת העלבון וההשפלה, וכך נאמר: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר", (בראשית ל"ז, י"א). בפרקי אבות, מובא בשם רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר, המשפט הבא: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם", (אבות, ד', כ"א) ומפרש זאת התוספות שהקנאה נמשכת מעין הרע, והתאווה נמשכת מיצר הרע והכבוד הוא סיבת שנאת הבריות, שאין שנוי לבריות כמו הרודף אחר הכבוד.
חז"ל מביאים את הסיפור הבא בתלמוד הבבלי (בבא בתרא, דף ס', עמוד א'): מסופר שבחצרו של אדם אחד היה עץ שענפיו נטו לרשות הרבים ואנשים שהלכו ברשות הרבים דרשו ממנו לקצוץ את הענפים שנוטים לרשות הרבים. הסכסוך המשפטי הגיע לבית דינו של רבי ינאי, שבחצר שלו היה גם כן עץ הנוטה לרשות הרבים. רבי ינאי דחה את ההכרעה בדיון למחרת ובלילה, קצץ את הענפים שנטו מחצרו לרשות הרבים. למחרת, פסק שבעל העץ צריך לקצוץ את הענפים הנוטים לרשות הרבים וכשבעל העץ טען שהעץ של רבי ינאי בעצמו נוטה לרשות הרבים, אמר לו רבי ינאי: לך וראה את העץ שלי ואם הוא קצוץ, קצוץ גם אתה את שלך. ועל כך נאמר: "קְשׁוֹט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשׁוֹט אֲחֵרִים". המסר ברור: אל לך לדרוש מאחרים לתקן את דרכיהם, לפני שתבחן את דרכיך שלך. הקנאה והכעס שלנו כלפי אחרים הם לעתים קרובות מראה לחולשות ולחוסר הביטחון שבתוכנו.
התיקון הפנימי של יוסף
יוסף, בדמותו התמימה אך המעוררת קנאה, לא דרש מאחיו להשתנות, אלא המשיך בדרכו. מתוך סבלו ותיקונו העצמי, הוא הפך לדמות מופת שבסופו של דבר איחדה את המשפחה. הדבר מלמד אותנו שדווקא התיקון הפנימי שלנו, ולא דרישות מהאחר, יובילו את הסביבה לשינוי.
הרב קוק זצ"ל כתב כי "הכעס והקנאה הם סיגים בנפש, אך כאשר מזככים אותם – הנפש מאירה". פירושו, שבמקום לנסות ולשלוט על אחרים, עלינו להפנות את האנרגיה הפנימית שלנו להתבוננות ותיקון עצמי.
המסר הזה חשוב במיוחד בדורנו. הכעס כלפי אחרים, בין אם במשפחה, בעבודה, או בחברה, הוא לעתים קרובות השתקפות של פערים בתוכנו. אם נבין שהשינוי האמתי מתחיל בתוכנו, נוכל להוות דוגמה לאחרים. התיקון האישי שלנו יכול לשמש השראה לסביבה כולה, ממש כפי שיוסף הפך למנהיג ודוגמה לאחיו.
פרשת "וישב" מלמדת אותנו שהדרך הנכונה להתמודד עם כעס וקנאה אינה להטיל אשם על האחר, אלא להביט פנימה, לשאול שאלות, ולבצע עבודה פנימית. כמו שאומר הרמב"ן: "התרחק מן הכעס והִדבק במידת הענווה". אם נלמד זאת, לא רק שנזכה לתיקון עצמי, אלא גם ניצור סביבת חיים של שלום ושלווה.
שבת שלום, גיא אדרי
