נסעתי מהגולן לאירוע במרכז ונכנסתי לאולם מכורבלת ועטופה, קפואה מקור. גם באולם לא הפשרתי. לעומתי, היו שם נשים שהגיעו לבושות לקיץ
בשבוע שעבר, הייתי באירוע במרכז הארץ. זו הייתה שעת ערב. הגעתי מהגולן עטופה כולי מכף רגל ועד ראש. לרגליי – גרביון ועליו עוד גרביים וסוודר ומעיל וצעיף. נכנסתי לאולם, עדיין מכורבלת, קופאת מקור. אומנם מרכז הארץ, אבל בדרך מהאוטו, היה לי ממש קר.
האולם היה מלא באנשים, אבל עדיין הרגשתי שקר לי. לפעמים, אני מייחלת לגלי החום שהתחילו לתקוף אותי, אבל באותו ערב לא היו גלים שכאלה. מה ששיגע אותי בעיקר זה העובדה שבאולם היו הרבה נשים לבושות למחצה, כלומר לבושות, אבל בשמלות ללא שרוולים, בלי גרביון עבה וגרביים, כמו שאני הגעתי…
הסתכלתי עליהן ותהיתי מה לא בסדר אתי. שאלתי את האיש אם נראה לו שיש לי חום ואולי בגלל זה קר לי. האיש נגע במצחי ואמר שאני בסדר גמור ואין מה לדאוג. אז ביררתי אתו אם חם לו, גם הוא היה עם מעיל הצמר השחור הארוך והעבה שלו, והוא אמר שבחוץ היה לו קריר, אבל בפנים נעים, אבל לא חם מאוד. אז אני בסדר, אישרתי לעצמי וממש רציתי לגשת לאחת הנשים היפות ונטולות הסוודר והמעיל ולברר איך לא קר לה וקצת להתלונן שאני הגעתי מהגולן וקר לי ואיך ייתכן שהיא לבושה כך…
לא יכולתי להתגבר על עצמי ושאלתי: "תגידו, לא קר לכן ככה?" ואחת מהן, שראתה אותי עדיין מכורבלת בתוך המעיל, הרגישה קצת לא נוח, אבל בישירות היא אמרה לי שקצת, אבל עוד מעט הן ירקדו וישתו ויתחממו
אבל האיש ביקש להרגיע אותי ושלא אעשה פדיחות. יש לו קטע כזה לחשוב שלפעמים אני שואלת יותר מדי וקצת עושה בושות. אבל רצה האל והמזל ולידי בשולחן התיישבו שתיים מהנשים האלו. לא יכולתי להתגבר על עצמי ושאלתי: "תגידו, לא קר לכן ככה?" ואחת מהן, שראתה אותי עדיין מכורבלת בתוך המעיל, הרגישה קצת לא נוח, אבל בישירות היא אמרה לי שקצת, אבל עוד מעט הן ירקדו וישתו ויתחממו.
למה לכן לסבול? רציתי לשאול אותה, אבל שתקתי. אלה כנראה הבדלי התרבות. אצלנו בגולן, רגילים להתכרבל במעילי דובון. ביני לבין עצמי, חשבתי שאומנם אני ממש שונאת שקר לי, אבל מצד שני, זה יותר מגניב לבוא עם שמלה אוורירית וזורמת לאירוע.
האמת היא שלא הייתי היחידה. היו עוד כמה כמוני, עטופות, שלא אוהבות שקר להן. כשחזרנו לאוטו, מיד הפעלתי את החימום על פוּל. האיש מיד התלונן שאני שורפת לו את המוח עם החום והוא לא יכול לנהוג ככה ושאם אני רוצה חימום, אז אני נוהגת. לא ידעתי מה יותר נורא: לנהוג בלילה כשאני עייפה, או לסבול מקור. החלטתי שעדיף שאנהג.
ככה, תוך כדי נהיגה, כשבאוטו חמים ונעים, פתאום נזכרתי בקרולין, חברה שלי, שהיא שחיינית ששוחה כל יום, גם בחורף וגם כשקפוא ממש, ופעם היא אמרה לי שמתרגלים והיא לא סובלת. באותו לילה, החלטתי שאני רוצה להילחם בקור. שאתפוס אומץ, יום אחד, ואצא לשחות בים כשקר. אולי זה יעזור. בינתיים, אני עדיין מתכרבלת במעיל הצמר שלי, עם גרביים חמות.
