כך תיארו חברי המשלחת את היבול הצפוי מאדמת בודיע, בגוש ח’אן א-שייח’, 40 אלף דונם, על כביש קוניטרה-דמשק, כ-70 ק”מ מזרחית לירדן – החדירה היהודית העמוקה ביותר בעבר הירדן
כל המקורות שעסקו במגמות של ראשי התנועה הציונית ובחזון הציוני, מסכימים ביניהם לפחות בדבר אחד: הגולן והחורן היו יעד להתיישבות שלא היה עליו שום עוררין. זאת, עד שנת 1947.
לא רק שלא היו עוררין על הגולן והחורן, אלא שיוחד להם עתיד כמצע להתיישבות ערכית, קולקטיבית, כחוד חנית ביטחוני, כהגשמת רעיון קיבוץ הגלויות, כיעד מועדף לגרעיני התיישבות שטופחו בחצרות ההתיישבות בצפון.
זו הסיבה שאנשים פרטיים, אגודות התיישבות, והברון רוטשילד בעקבותיהם, לא התכוונו להסתפק ברכישות שבוצעו בחורן, בסמוך לירמוך, אלא הרחיקו עד למרגלות החרמון ממש.
נקדים את המאוחר ונציין, שלמרות הכוונות, למרות הרכישות, שטרי הבעלות היחידים שנותרו תקפים עד היום הנם של מושבות החורן ואדמות בני יהודה. כל השאר אבד באשר אבד, ובכל זאת ראוי לאזכור היום, כאשר יש מי שכל כך טורחים להשכיח את מאמצי התנועה הציונית ומעשי ההתיישבות בגולן ובחורן.
בנוסף לגושים הגדולים של אדמות החורן ובוסטאס, נרכשו שבעים אלף דונמים נוספים מצפון-מזרח לגולן. זה היה גוש של אדמות חוסיניה, בוידיה וח’אן א-שייח, על כביש קוניטרה-דמשק, למרגלות החרמון. מדובר על אדמות שנמצאות כשבעים קילומטרים ממזרח לירדן, ולפיכך הייתה זו החדירה היהודית העמוקה ביותר בעבר הירדן. האדמות נודעו בשם ח’אן א-שייח’, נרכשו על ידי פרטיים ונקנו מהם בידי רוטשילד, שרכש שטח נוסף בביתימא ועשה מהם יחידה אדמיניסטרטיבית אחת.
ראשונה הגיעה לגוש ח’אן א-שייח, שגודלו היה 40 אלף דונמים, משלחת בת שלושה אנשים שהתרשמו ממנו מאוד לטובה. הם תיארו מקום שאווירו טוב מאוד, תושביו בריאים, נהרות של מים טובים לשתייה והשקיה עוברים בו, תושביו מוסלמים ודרוזים. לצד אדמה זו, השתרעה אדמת בודיע, אדמת מישור שמנה, מושקית במי ואדי דיראני, וחברי המשלחת תיארו אותה כמקום שיכניס פי שלושה לערך מהשדות בסביבות יפו. יש בה בוסתן עצי מישמש, זית, תות, חבוש ועוד, עצי בנייה, גנים, ח’אן גדול למגורי בעל הנחלה, אסמים ומחסנים רבים ובאר מים טובים.
אדמת ח’אן א-שייח’ וחוסניה נמצאו כראויות לגידולי חיטה, שעורה, עדשים, תפוחי אדמה, פולים, צמר-גפן (כותנה), דורה, אבטיחים וירקות נוספים, בהשקיה ובבעל. בנחלה נמצאו חורבות עתיקות ואבנים לבנייה וכן שני מעיינות, מהאחד יוצא נהר פרפר, המשקה את כל הנחלה. כאמור, האדמות נרכשו על ידי יהודים פרטיים.
שייד, נציג הברון שסייר בהן בשנת 1891, הציע לברון לרכוש את האדמות ואכן בשנת 1893, רכש הוועד הארץ-ישראלי בפאריס, אשר ניהל את ענייני הקרקעות של הברון, את האדמות הללו יחד עם אדמות החורן. מיד לאחר מכן, רכשו אנשי הבארון 30 אלף דונמים נוספים בביתימא, ונראה שהרכישה תאמה את רצונו של הברון להקים גם כאן גוש התיישבותי נרחב. כדי שתהא מכסת קרקע מספקת ליישובים רבים, קנה גם שטח גדול זה.
יצוין שאדמות אלה היו יקרות לאין ערוך מאדמות החורן, שכן נחשבו לטובות יותר. אנשי הפקידות הכפיפו את שני הגושים אשר כללו יחד 70 אלף דונם, לניהול אחד, ואחר כך נודע המקום כולו כמעט תמיד בשם “ביתימה” בלבד. מאוחר יותר, מוזכר שבשטח המאוחד היו חמישים אלף דונם בלבד, ייתכן שחלק מאדמת ח’אן א-שייח’ נמכר מיד על ידי אנשי הברון.
לאחר הרכישה, ניהלו אגודות ציוניות שונות משאים ומתנים לרכישת האדמות, או להחליפן באדמות לא ראויות לעיבוד בגליל.
בסופו של דבר, לא נרכשו אדמות ביתימא בידי שום אגודה והשטח כולו נותר בחזקת הברון. כעבור זמן קצר, בשנת 1895, נמסר שבביתימא יש רק 25 אלף דונמים, משמע שליש מגודל השטח המקורי. ניתן להסיק מכך שהתבצעה מכירה נוספת, אך אין פירוש הדבר כי הייתה כוונה לוותר על השטח כולו. להפך. בחלקה שנותרה, נעשו עבודות הכשרה והכנה להתיישבות. בשנת תרנ”ה, עסקו גנני הברון ומהנדסיו במדידת האדמה ובבחינת תנאיה. מנהל האדמות גר במקום עם משפחות, שנה לאחר מכן החלו לטעת שם עצים ונמסר כי בעלי האדמות עתידים להתיישב עליהן. האגרונום חיים כהן, שניהל בפועל את אדמות הברון בחורן ובביתימא, הגיש לשייד דין וחשבון ובו פרטים על יבולי ביתימא: חיטה, שעורה, אפונה, קטניות ותירס.
בשנת תרס”א, הוקם בנחלה בית פקידות, אך שטחה כבר הצטמצם ל-6000 דונם, משמע, רוב השטח נמכר על די הברון סמוך להעברת נכסיו ליק”א. אך בניית בית הפקידות מלמדת שיק”א עצמה התכוונה להמשיך להחזיק בשטח, אף שקוצץ והיה קטן מכדי להקים עליו יישוב עצמאי גדול. במפת הארץ, שהדפיסה יק”א בשנת תרס”א, רשומה “בתימה” כיישוב היהודי הצפוני ביותר. בשנים 1902-1900 הקציבה יק”א לביתימא 1500 פראנק. משה גינזבורג, אשר עבד בחורן בשנים 1912-1905, מסר מאוחר יותר שאדמת ביתימא נמכרה לפני בואו לחורן.
צבי אילן, שמספרו, נלקח החומר שמובא כאן, מציין לסיכום: “מפני ריחוקו של השטח מן הירדן, מן המושבות היהודיות שממערב לירדן, ואף מן השטחים האחרים שבעבר הירדן, ומפני היותו סמוך למרכז הערבי-סורי בדמשק, נמנעו אגודות מלרכוש בו חלקות. בכך כנראה הניעו את יק”א לוותר עליו, לאחר שקוצץ בידי הברון לכל המאוחר מיד לאחר המלחמה, בעוד יק”א המשיכה להחזיק בשאר אדמותיה בחורן”.
מתוך: אילן, צ’. “הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן 1947-1871”, הוצ’ יד יצחק בן צבי, תשמ”ה.
מערכת “שישי בגולן” מודה לתושבים הרבים, שהביעו עניין בחומר המתפרסם בטור ההיסטוריה. אנו מפנים את תשומת לב הקוראים, שכל החומר שהתפרסם כאן מופיע בצורה מסודרת באתר האינטרנט של “שישי בגולן”, מיד עם פרסומו.
