חבורת אטומיק
כמאמר האדמו"ר, לקחתי לי אחר צהריים חיובי לשבת על שני האלבומים הסמוכים האלה, בגרסאות דיגיטליות. הגרסה דיגיטלית, אבל ההקלטות של "ישן" התנהלו בטכניקות אנלוגיות על טייפים ישנים. כך נשמר לאורך כל האלבום סאונד חם, כמו בפטיפון. את זה דגתי מהיח"צנית. זה באמת מאוד מזכיר את פעם, אבל פעם–פעם, כן? 1947 כזה, שנות החמישים היפהפיות, עם ההרכבים הקוליים הקסומים וההרמוניות הבלתי–נתפשות, בואכה Platters. לצד השירים האלה, בגרסאות עבריות של ירון פישמן, יש גם לא מעט קאנטרי–פופ שורשי, עממי ונהדר. החיבור של גיטרות אקוסטיות, מלודיקה, כינור וצ'לו מבטיח את זה ומקיים וחבורת אטומיק היא קבוצה שיודעת לנגן.
נתתי אוזן מהירה, וִיש ראשוני על השירים וחזרתי לדברי היח"צנית ואז, זה: "'הכבש ה-16' ו'שירי חג ומועד ונופל' יצאו בערך באותו הזמן, כשהייתי בן עשר, וכשכולם שרו 'הילדה הכי יפה בגן', אני שרתי 'לים היא נותנת, לי לא'", אומר פישמן. "אני מניח שדבר לא השתנה מאז, אני עדיין מעדיף מלוח על פני מתוק". בום. אני לא הייתי בן 10. הייתי נח"לאי אבוד בעמדת ש.ג בקטיף, זה היה ליד חאן–יונס, עם אוזנייה של טרנזיסטור אסור ומ"כ שהיה בודק. פישמן זה ירון פישמן, הכתב והסולן של הלהקה.
בקיצור, אני מדלג פה על כל הגילוי–נאותים המתבקשים. "ישן" הוא אלבום כיפי, מבוצע לעילא ומוגש יוצא מהכלל. לפישמן יש טנור חם בגרון ולתמר הק יש קצת מתכת בקול וכשהם שרים יחד, ההרמוניה מאוד נעימה. לא רק ערֵבה. נעימה. ממש. בגוף.
הטקסטים של "ישן" בודקים איך נראית האהבה מהצד השני שלה. "תמי" שעזבה, "בודד כל כך שבא לבכות" (האנק ויליאמס), "הוא יצטער" ועוד. המוזיקה של זה מוציאה את המאזין מתחושת "חרב–עליי–עולמי" לאיזו השלמה. אני, לפחות, הזרמתי את זה על משיכות הצ'לו של תום קלנר.
את טביעות אצבעותיו המובהקות של רבי מאיר בעל הטקסט (הברקה של רודנר), מצאתי
ב"כלבו שלום מס. 2": "אישה ובחור, זה כל הסיפור/ עומדים לפספס בשנייה של איחור/ חום וקרבה ושנות הזנחה/ השקט חושף את חולשת המילה". וגם ב"אל תגלו לה": הוא כל הזמן חושב עליה, לא ישן, לא אוכל, לא עובד, רק היא, אבל אל תגלו לה את זה. מין טוויסט שסוחב אותך לחשוב מה יקרה אם הם כן יגלו לה. רוב הרעש המחשבתי שמחולל השיר הוא על מה שבכלל לא כתוב בו. אהבתי.
האלבום "קטן" הוא האח הקטן והמרגיז של "ישן", כמו שכותבת היח"צנית, הילה קומם, למתעניינים. שירים ממזריים, שמדברים לילדים בלי להתיילד. האלבום עוסק בדברים שבאמת מעסיקים ילדים כמו נפיחות (פוקים), האם אורז מלא באמת ממלא יותר מאורז רגיל ובעצות הממש–ממש גרועות שהמבוגרים נותנים. זהו אלבום שגם מולחן לילדים. פחות מרשים מ"ישן", אבל גם עליו שורה הקסם הכללי של חבורת אטומיק, למרות שלטעמי, עליז פחות הולם אותם. ב"קטן", יש גם שני שירים של ניב הרמתי.
לא נלך מפה לפני שנעמיס כבוד על הפועלים: מילים ולחנים, שירה וגיטרות – ירון פישמן, שירה וקולות – תמר הק, מלודיקה וגיטרה – ניב הרמתי, צ'לו – תום קלנר, כינור – סברינה ברשד, בס – איתי ספורטא ותופים – מיכאל זיו. בהחלט נבחרת.
ככה שלקחתי לי אחר צהריים חיובי וזה רק הלך והשתפר, תתארו לכם.
