אז זה הסיפור: זיו תמרי הקים להקה אי שם ב-2014 וזה לא החזיק מעמד. התעקש–התעקש, עברו השנים, מצא נגנים וזמרת וחזר מאוסטריה. חמשת השירים שכאן הם בעצם מסע השיבה שלו ארצה. השירים באנגלית זורמת, לא מאולצת, יפה, בגובה הנכון, אבל בלי חוברת מילים להסתמך עליה. לא נשאר לנו אלא להרשות להוטנטוטית שלי, מהסניף המונגולי, לערבב את שמות השירים עם דמיון פרוע.
למשל, נהר יבש. “Dry River”. אני ממש רואה את תמרי עם תרמיל הגיטרה, עולה על רכבת באוסטריה לכיוון הארץ, כשהוא ממלמל לעצמו: “אוּח, ארצישרואל, ארצישרואל” ואז, נמל תעופה. זה לגמרי לפני הקורונה ותמרי מסתכל דרך החלון על אוסטריה המתרחקת, אבל מה זה? מה קורה פה? המטוס ממריא ישר לתוך ערוץ של נהר יבש ומחליק עליו לארץ המובטחת. איזה יופי.
הלאה. חניית ביניים בטנג‘יר. הטיסה הזאת לא מפסיקה להפתיע. “Broken Mirors”. תמרי גולש בשרוול החירום ישר לתוך מסדרון מראות ענקי, שמעוות את ההשתקפות שלו לצורות בלתי אפשריות. כולן סדוקות בצורת הסדק שיש לו בלב. תמרי שולף את הגיטרה ומרסק את כל המראות, כל הדרך הביתה, כשהוא ממלמל: “אוי, נקנית בייסורים“.
שמות השירים הבאים הם “Hello”, “Prison of My Life” ו“Waiting for You”. תמציאו לכם סיפורים משלכם, בדגש על המסר המרכזי: “להסתכל על ההווה והעתיד ולא להישאר בעבר” ועם סאונד שמזכיר קצת את “מור דן א פילינג” של “בוסטון“.
רוני יונש (שירה וקלידים), זיו תמרי (גיטרות), אושר חזקיהו (בס וקולות) ולישי מלכי (תופים) עושים רוקנרול ישן וטוב. כל כך טוב, עד שטסתי אתם ישר לשנות ה-90′ המבורכות וממש לא בא לי לחזור. רוק מלודי, מתוחכם ויפה. רוני שרה נהדר, הדיסטורשן מרעיד כמו שצריך, התופים נותנים בראש ויש להם את כל החבילה, כולל בלדת רוק יפהפייה (“Hello”).
אהבתי.
