רבים מאומות העולם אימצו את הביטוי (החלקי) “שלח את עמי”, בלי להבין ששילוח העם אינו העיקר. השילוח הוא רק אמצעי להשגת התכלית – עבודת ה’. “שלח את עמי ויעבדוני”
“וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני…”.
עם ישראל מגיע אל קצה הפסגה, אל הר סיני ומקבל שם את עשרת הדברות. בתחילת דרכו של משה, אומר לו הקב”ה מהי תכלית תפקידו: “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה…”. כלומר, יציאת מצרים אינה המטרה הסופית, אלא האמצעי להגיע אל התכלית, שהיא התגלות עם ישראל ובחירתו כעם שמקבל את התורה.
כיום, יש ביטוי שהתקבל כמטבע לשון בכל העולם והוא “שלח את עמי”, אך לפעמים שוכחים את המטרה, משמיטים את סוף הפסוק – “ויעבדוני”. כלומר, “שלח את עמי” אינו סוף התהליך, אלא תחילתו, שלח אותם כדי שיוכלו להפיץ את הערכים הנעלים הכתובים בספר התורה, שלח אותם כדי שיהיו ממלכת כוהנים וגוי קדוש. בדומה לכך, תנועת ביל”ו חרתה על דגלה “בית יעקב לכו ונלכה”, אך השמיטה את העיקר – “באור ה'”.
עם ישראל יוצא ממצרים וחווה נסים גדולים המחזקים את אמונתו. בקריעת ים סוף, ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, שראה מעשה מרכבה. כל אחד מישראל הצביע ואמר “זה אלי ואנוהו אלוהי אבי וארוממנהו”. עם ישראל עובר תהליך ארוך של שיעורים באמונה, מעשרת המכות דרך נתינת המן, המים ומלחמת עמלק, שהכשירו אותו לקבלת התורה בהר סיני.
החת”ם סופר ממשיל זאת לאבא עשיר, שרצה לתת את מכרה היהלומים שלו לבנו הצעיר, אך הוא ידע שמעשה זה יגרור את קנאת בניו, לכן הוא חפש תחבולות. הוא לקח את בנו הצעיר ולמדו את מלאכת הכרייה ואת מלאכת הליטוש ואת החוכמה בעיבודם. האב כינס את ילדיו ושאל כל אחד מה הוא רוצה מהירושה. כל ילד בחר לו דבר, אך אף אחד מהם לא ביקש את המכרה, כי אף אחד לא ידע מה לעשות בו. מי שקיבל את המכרה, בסופו של דבר, היה הבן הצעיר.
עם ישראל יוצא ממצרים וחווה נסים גדולים המחזקים את אמונתו. בקריעת ים סוף, ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, הנביא. כל אחד מישראל הצביע ואמר “זה אלי ואנוהו אלוהי אבי וארוממנהו”. העם עובר תהליך ארוך של שיעורים באמונה, מעשרת המכות דרך נתינת המן, המים ומלחמת עמלק, שהכשירו אותו לקבלת התורה בהר סיני
כך הקב”ה הוליך אותנו דרך עשר המכות, דרך נסי המדבר ולימד אותנו את החוכמה הגנוזה בתורה. זה מה שאומר המדרש על הפסוק “ה’ מסיני בא וזרח משעיר” – ה’ חזר בין האומות ואף אומה לא רצתה את התורה. לעומתם, עם ישראל, “מעבודה קשה” למדו להבין קושיות, מ”חומר ולבנים” “למדו להבין “קל וחומר” ו”מגזרות קשות” למדו להבין “גזרה שווה”. שאר האומות לא רצו את התורה כי לא הבינו את ערכה.
בפרשה הקודמת, אומרת מרים” שירו לה’ כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים”. וכי רק בגלל שסוס ורוכבו טבעו בים, צריך לומר שירה?
אלא בכל מקום שמוזכר סוס, הוא מקדים אפילו את רוכבו, “סוס ורוכבו” ואפילו את המלך – “סוס פרעה”. הסוס היווה סמל לעוצמה למלוכה לכבוד (את מרדכי הרכיבו על סוס). הסוס הוא סמל לכוח ולעוצמה צבאית (דוגמת טנק המרכבה…). אצלנו הסוס לא משל לכוח ועוצמה, אלא לערכים.
עגנון ממשיל משל: נסיך קבל מאביו סוס משובח, כיאה לבן מלך. המלך אביו אמר לו שכל עוד הוא ישמור על הסוס, תיכון מלכותו, על כן בנה המלך אורווה מוגנת לסוס, כדי שהסוס לא יברח. אולם המלך פחד שיגנבו את הסוס, על כן הציב שומר בפתח האורווה. כדי להיות בטוח שהשומר לא יירדם, ציווה המלך על השומר לעסוק כל לילה במחשבה פילוסופית ולספר אותה למלך בשעות הבוקר.
בבוקר הראשון, שאל המלך את השומר: מה חשבת? אמר השומר: כשהכוס מלאה במים ומכניסים חפץ המים גולשים החוצה, כשתוקעים יתד באדמה לאן נשפך החול? חייך המלך ואמר: על זה לא חשבתי. ביום השני, שאל המלך: נו, מה חשבת הלילה? אמר השומר: כשאוכלים את הבייגלה, לאן נעלם החור? אמר המלך: או, גם על זה לא חשבתי. ביום השלישי, שאל המלך: ומה חשבת הלילה? אמר השומר: אם יש אורווה ויש אבוס, לאן נעלם הסוס?
אומר עגנון: הקמנו מדינה, יש לנו צבא, לאן נעלם הסוס, לאן נעלמה התכלית? בית יעקב לכו ונלכה – לאן? שלח את עמי – לאן? שאלה זו צריכה להישאל בפי כל אחד ואחד ועל כל אחד מוטלת החובה לדאוג לתשובה.
