נאור דנין, זמר צעיר, מופיע הרבה כבר שנים, עכשיו עם דיסק ראשון – “תכליט”. גם לי אין מושג מה אומרת המילה הזאת, גם אחרי ששמעתי את השיר בשם הזה.
את רוב הטקסטים כתב דנין, חלקם בשותפות עם אחרים, שגם זה מנצח אותי: איך כותבים מילים של שיר ביחד? מאיר אריאל ושלום חנוך לקחו פעם שיר של שלונסקי (“יום אחרון”, נפלא, כדאי לכם, ביוטיוב) והלחינו אותו לסירוגין, שורה מאיר, שורה שלום וכך הלאה, אבל זה הלחנה.
דנין כותב על חיפושים. מחפש את האחת. נדמה לו שמוצא. היא עוזבת. כואב לו. נו, בטח. לפעמים קשה לו לבד, עם הגעגוע הזה אליה ואחרי כמה שורות, באותו שיר, מגיע זה: “נכון שיקרתי לך ולא חיבקתי כשבכית/ אבל אני רעב אלייך, היום מבין כמה עלית/ מעל כולן…”, (“אור בלילה”). בשיר אחר, הוא לא באמת סגור: רוצה שתבואי, לא רוצה שתבואי “ואם תבואי, למי עוד אחכה?”. תגיד, אתה אמתי?
השפה של דנין מליצית מאוד, על גבול המבוכה, של המאזין. צירופים כמו “יפתי האבודה”, “גם אם ארוכה הדרך, אלך בה, אחצה ימים”, “רוצה לרקום את חיי בחייך/ אהיה לך למשען…”. כאלה.
עדי לוי, שמנגן פה גיטרה קלסית ובס, הלחין חלק גדול מהשירים. דנין הלחין מעט ושיתף בהלחנות גם את יקיר בן טוב, שאחראי פה על קלידים, תכנותים, עיבודים והפקה מוזיקלית. שלושה אנשים, בהרכבים שונים ויצאה אותה מוזיקה. זה מופלא בעיניי. ההלחנות עצמן קמצניות, די חוזרות על עצמן ונשמעות, איך לומר בהונגרית מנומסת, די אותו דבר. לדנין גם אין קול גדול ויחד עם המנגינות האלה, זה יוצא בסך הכול די שטוח.
ככה ששוב נשארנו להתגרד על העיבוד וההפקה. כאן בהחלט יצאתי נשכר ממאמציי לצלוח את הדיסק הזה. יש כאן אהבה גדולה לחלילים (תפקידים יפים כמעט בכל שיר) וניכר קו אתנו-אלקטרוני שהצליח לחבר מוטיבים תימניים שהביא דנין מהבית ומבית הכנסת, עם הקצב והכול, למשהו שנשמע מערבי-אלקטרוני. אהבתי את החיבור הזה.
על השאר, הבנתם, לא עפתי.