אדיר לחיאני, “צוציק” קצרינאי עם חיוך כובש, היום בן 28, חזר משליחות באוגנדה, בה נתן לילדים המקומיים את הלב וקיבל בחזרה
אנחנו כל כך מתגאים בחינוך של ילדי קצרין, מתגאים בנוער הנפלא שגדל כאן ובשנים האחרונות אנחנו רואים את מיטב בנינו משתבצים, גדלים ומתפתחים בכל עמדה חשובה ומרכזית ורק נותר לנו לשבת, לחייך ולתת ללב להתרחב.
את אדיר לחיאני אני מכירה מאז שהיה ילדון קטן עם חיוך כובש. ילד פעלתן שתמיד בלט ברוחב הלב וברצון הנתינה. היה לי ברור שרגליו ייקחו אותו למקום שבו ייתן מעצמו והייתה זאת רק של זמן וכמובן, איפה.
“המראות תמיד לא קלים. כשאתה ניגש לדבר עם ילד שישן על בוץ, ביחד עם האחים שלו, כאשר הוא בתת-תזונה ולא אכל כבר כמה ימים, ותשאל אותו ‘מה הדבר שאתה הכי רוצה שאתן לך עכשיו?’ לרוב, הוא יענה לך: ‘עיפרון'”
ספר לי קצת על עצמך, מי אתה?
“אני אדיר, בן 28, יליד קצרין ובשנה אחרונה, גר ביפו. עובד כקואוצ’ר, כמקדם מכירות ב’טמפו משקאות’ וסטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה”.
מה הוביל אותך לנסוע לאוגנדה?
“הרגשתי צורך לתת מעצמי ובנוסף, לחוות חוויה ייחודית. ערכים של אהבה ונתינה ללא גבול, אלו ערכים שעליהם גדלתי ושאבתי עוד מבית הוריי, ערכים שמלווים אותי בכל דרך שאבחר ובכל צעד שאפסע”.
מה עשיתם שם?
“נסענו לבית ספר יסודי, באזור שנקרא בושני. בית הספר היה במצב נוראי, עם חורים בגגות ובלי חלונות, ספסלי הלימוד שבורים, הלוח בכיתה שבור, השירותים במצב איום ואפילו רצפה באחת הכיתות לא הייתה.
“הבאנו אנשי מקצוע וציוד והתחלנו לשפץ. התוצאות היו מדהימות, תיקנו את הגגות, את החלונות, הרצפה, הספסלים, הלוח. צבענו את כל הכיתות עם ציורים שמתאימים לילדים, בנינו להם מגרש כדורגל, כדורסל וכדורעף. הכנו להם פעילויות והעברנו בכיתות תכנים לימודיים, לדוגמה, איך לשמור על היגיינה ועד כמה זה חשוב.
“כשסיימנו עם שיפוץ בית הספר, נשאר לנו עוד כסף, אז לקחנו שבעה ילדים מבית הספר, שהצביעו עליהם כעל ילדים עם בעיות כלכליות קשות במיוחד והלכנו אליהם הביתה. קנינו להם מזרנים, כי עד אז הם ישנו על הרצפה בבקתה מבוץ. שיפצנו להם את הבתים, בנינו להם גינת ירק ושתלנו בה ירקות. קנינו להם ציוד שאתו יוכלו לבשל וגם עששיות, שבעזרתן יהיה להם אור בלילה.
“לאחר מכן, נשאר לנו עוד כסף, אז קנינו 70 זוגות נעליים לכל הילדים, ספרים, מחברות, בגדים. חשוב לציין, שהילדים האלה הולכים בלי נעליים, עם אותם בגדים, מספר קילומטרים לא מבוטל, בכדי להגיע לבית ספר, כל יום”.
מרשים ממש, דברים כל כך אלמנטריים שאתה לא חושב שלמישהו אין אותם. מטעם מי המשלחת?
“יצאנו מטעם עמותה שנקראת ‘הלפ-אפ’ – הדרך הקלה להתנדבות. עמותה ששמה לה מטרה והיא לשפר את השיח החברתי בישראל, על ידי הנגשת תחום ההתנדבות. העמותה מוציאים גם משלחות לבתי ספר ובתי יתומים באפריקה”.
נתינה משמעותית היא שמחה
החוויה תרמה לך משהו כאדם?
אדיר: “כשאתה נותן ואוהב, אתה גם בעל משמעות וכשאתה בעל משמעות, אתה שמח. אני בהחלט שמח מאוד. אני חייב להודות, המשלחת לא רק שתרמה לילדים, היא תרמה לי, כאדם. כשאתה עובר חוויה שכזאת, מגיע ממקום שיש לי ברוך השם הכול, גדלתי נפלא וחינכו אותי לתפארת. הזכות שניתנה לי לשפר חיים של אדם אחר היא יקרה מפז ואין לה מחיר בחיים האמתיים. זה משהו שהוא לא גשמי, הוא כל כך אישי, חשוב וממלא”.
אילו חוויות תיקח אתך משם?
“אקח את החוויות של לעבוד בצוות של אנשים שבאו לתת לאחרים והפסיקו להעניק חשיבות כל כך מוגזמת לעצמם”.
נתקלתם במראות או דברים שהיו קשים?
“בעיניי, כן. זאת לא הפעם הראשונה שלי באפריקה ובכלל, במדינת עולם שלישי. המראות תמיד לא קלים. כשאתה ניגש לדבר עם ילד שישן על בוץ, ביחד עם האחים שלו, כאשר הוא בתת-תזונה ולא אכל כבר כמה ימים, ותשאל אותו ‘מה הדבר שאתה הכי רוצה שאתן לך עכשיו?’ לרוב, הוא יענה לך: ‘עיפרון'”.
האם תמליץ לעוד אנשים לצאת למשלחת?
“בוודאי שכן. אנצל את ההזדמנות הזאת, כדי לספר שבלימודי הפסיכולוגיה מלמדים ש’אנשים לא תמיד עושים את מה שהם חושבים, אך הם תמיד חושבים את מה שהם עושים’. חשוב לכם? נראה לכם נכון? פשוט תעשו, גם אם אתם לא חושבים שאתם מ’סוג’ האנשים האלה, תעשו וזה יעשה אתכם כאלה. זה טוב, נשבע שזה טוב. באתי לחזק וחזרתי מחוזק”.
