שלושה חודשים לאחר צאת אלבום הבכורה המוערך שלו, "כיוונים", איתמר אוחנה שורף את הדשא בכפר חרוב
השמש, ששקעה מעל מצוקי דרום רמת הגולן, פינתה את מקומה לרוח ערב קרירה, אבל על הדשא המרכזי של קיבוץ כפר חרוב הטמפרטורות דווקא זינקו. מול צופים רבים שגדשו את המדשאה, עלה לבמה איתמר אוחנה, בן היישוב, גיטריסט ויוצר בן 18, להופעת בכורה מחשמלת שסימנה את אות הפתיחה לסיבוב הופעות ארצי. שלושה חודשים לאחר צאת אלבום הבכורה המוערך שלו, "כיוונים", הוכיח איתמר יחד עם ההרכב המגובש שלו שהרוקנרול הישראלי הבועט והאינטימי חי ונושם.
את הבמה חלק אוחנה עם חבורת נגנים צעירה בגילאי 17-19, שהפגינה דיוק ואחידות מוזיקלית מעוררת השתאות. חטיבת הקצב, אותה הובילו נעם סהר הבסיסטית ודני אור המתופף, סיפקה את הבסיס והגרוב ששימש קרקע פורייה לדיאלוגים המלודיים אותם הלחין איתמר. לצדם, דביר אוחנה הוסיף נפח ועוצמה על הגיטרה החשמלית השנייה, בעוד שללי הרן עטפה את השירים בהרמוניות קוליות צלולות שחתכו את הדיסטורשן המלוכלך בריחוף מלטף. במרכז הבמה, איתמר אוחנה, מצויד בגיטרת הגיבסון ההיסטורית שלו, חתך את הבמה בסולואים ובשירה.
הסאונד של ההרכב נע בטבעיות מעוררת השראה בין הרוק הישראלי הגיטריסטי של שנות ה-90' ותחילת ה-2000, לבין מחוות בלוז-רוק חמות שנשאבות היישר מהשורשים של שנות ה-70'. בקטעים האינסטרומנטליים שהלחין אוחנה, בלט מגע היד שלו על צוואר הגיטרה. סולואים ארוכים ומלודיים, לצד קטעי גיטרה מהירים וסאונד שפופרות חם של אוברדרייב, מעלים זיכרונות מענקי הגיטרה הקלאסיים, מבלי לאבד רעננות מודרנית.
הגשה נקייה, חשופה וישירה
מעבר לווירטואוזיות על הגיטרה, מה שבלט היה האופן שבו איתמר שר. בעידן של מניירות מוגזמות, פוזות דרמטיות ואפקטים שנועדו לחפות על חוסר אותנטיות, ההגשה השירתית של אוחנה נקייה, חשופה וישירה. הוא אינו מנסה "למכור" רגש, אלא פשוט מניח אותו על השולחן. הדיקציה הפשוטה, הטון המחוספס קלות והיכולת לעבור בין קטעי שירה שקטים להתפרצויות נעדרים כל קישוט מלאכותי. השירה שלו נטולת פילטרים ומגיעה ממקום של אמת צרופה – כזו שחוצה את המרחק שבין הבמה לדשא ונוגעת ישר, עמוק ומדויק, במרכז הלב של מי שמאזין לו.
לצד שירי האלבום המוכרים, רגעי השיא הדרמטיים של הערב נרשמו עם ביצועם של שירים חדשים שנכתבו בעקבות הטרגדיה האישית שפקדה את איתמר לפני ארבעה חודשים, עם לכתה של אמו, רונית אוחנה ז"ל. ברגעים האלו, הדשא כולו עצר את נשימתו. איתמר, שאחז בגיטרה כעוגן הצלה, פרט אקורדים מינוריים נוגים ומילא את החלל במילים של כאב, געגועים ופרידה.
איתמר אוחנה מתגייס בעוד שלושה חודשים ללהקה צבאית, אך הקצב היצירתי שלו אינו מראה סימני האטה. במקביל לסיבוב ההופעות, הוא כבר מתכנן את ההקלטות של החומרים החדשים שלו. כשהגיטרות בהופעה דעכו לפידבק אחרון, והקהל עמד על רגליו במחיאות כפיים סוערות, היה ברור לכל מי שנכח בהופעה – המוזיקה הזו לא רק מנציחה ומחבקת את העבר, היא סוללת בביטחון את שבילי העתיד של הרוק הישראלי.
