"אתה יודע שאני משוגעת", העידה על עצמה ציפקה הראל. היא הייתה בולדוזר אמיתי, ידעה להזיז הרים. כשהיא רצתה משהו, הוא התבצע. בתשעה באב, ציפקה נפטרה, שבעת שנים ומעשים
בשירו "אנשי העלייה השנייה", כתב אלתרמן:
"הֵם בְּעֵרֶךְ לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנִים // אַרְצָה בָּאוּ לִהְיוֹת חֲלוּצִים רִאשׁוֹנִים, // וְכָל רוֹאֵיהֶם // אָמְרוּ עֲלֵיהֶם – // אֵיזֶה מִן בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים… // עוֹלִים אַרְצָה אֶל אֶרֶץ בִּצּוֹת וּשְׁמָמוֹת, // בֶּאֱמֶת בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים מְאוֹד!"…
עשרות שנים מאוחר יותר, עלו לכאן חלוצי ההתיישבות בגולן ויצרו יש מאין. באמת, בני אדם משונים מאוד ומי יותר משני המשוגעים לדבר, ציפקה ויהודה.
"אתה יודע שאני משוגעת", אמרה לי ציפקה עשרות פעמים ואיזה שיגעון לדבר. כזה ששום דבר לא יכול לעמוד בפניו. ציפקה, בולדוזר אמיתי, ידעה להזיז הרים. כשהיא רצתה משהו, הוא התבצע. כשיהודה רצה להגשים חלום שרקם, ציפקה דאגה שהוא יתבצע. אתם מכירים מישהו שידע לומר לציפקה "לא"? סיפר לי דימי, ראש מועצת קצרין לשעבר, שכאשר ראה את שמה על צג הטלפון, הוא השיב מיד: "קודם כול, התשובה היא כן. מה הבקשה?"
טביעות אצבעותיה של ציפקה פרושות לאורכו ולרוחבו של הגולן. את יהודה אנו מכנים "אבי ההתיישבות בגולן". ציפקה ראויה גם ראויה לתואר "אֵם ההתיישבות בגולן". 70 שנה ציפקה ויהודה חלקו חיים של אהבה, חברות ושיתוף פעולה. מופת של אהבה, חברות ושיתוף פעולה. הכול הם עשו יחד. הוא הרעיונאי והיא המבצעת והיא אשת ביצוע מוכשרת שאין כדוגמתה.
היא מילאה תפקידים רבים במרום גולן ובגולן, עסקה הרבה מאוד בבנייה, במרום גולן וביישובי הגולן ובמוסדות הגולן ובכל משימה שנטלה על עצמה; אשת ביצוע שאין שני לה. בולדוזר, כבר אמרנו? מבין המיזמים אציין במיוחד את ההרחבה הקהילתית של מרום גולן, שמכל הארץ באו ללמוד ממנה – הן כיצד לעשות הרחבה מוצלחת וכן איך לבצע את התפקיד שהיא ביצעה. איני חושב שמישהו יכול היה לעשות זאת כמוה. מבין מפעליה, אחד קרוב ללבי – ציפקה בנתה את שכונת ה"אשכולות", באורטל.
ציפקה הייתה אישה של מאחורי הקלעים. אשת ביצוע עם קבלות, אך מי שברחה מפרסום ומתקשורת. לפני כשנתיים וחצי, אחרי שרגלה נקטעה, ציפקה התקשרה אליי והפתיעה אותי, בבקשה לראיין אותה ל"שישי בגולן" על החוויה. עכשיו, כשאנו במלחמה, היא אמרה, ויש כל כך הרבה פצועים וחיילים שאיבדו גפיים, חשוב לי להעביר את המסר שיש חיים אחרי הקטיעה.
יקירת הגולן
כשכתבתי את הביוגרפיה על יהודה, ראיינתי את ציפקה ארוכות. אפשר לדלות פנינים רבות מהריאיון הזה וללמוד ממנו על האישה המיוחדת כל כך.
אביא סיפור אחד, על מלחמת יום הכיפורים: "אני, מטורפת עם תעודות, הייתי בטוחה שאני צריכה להכין את הבית לחזרה. הייתה לי מכונית 'ברזיליה' של העבודה בבנייה. בעיצומה של המלחמה, עוד לפני שהגברים חזרו למרום גולן, נסעתי בכל יום מבית השיטה למרום גולן, בתוך הקרבות. אני לא מבינה מאיפה לקחתי כוחות פיזיים. ראיתי את כל החלונות. התחלתי לפרק חלון ועוד חלון ועוד חלון. היו הרבה אירועים מאוד קשים. הייתי האישה היחידה שהסתובבה בקיבוץ. פתאום, ראיתי חיילים ומפקדים יושבים ומעשנים בתוך הלול. אמרתי להם שהם לא יכולים לעשן כאן, כי תהיה שריפה. אמרו לי: 'לא תאמרי לנו מה לעשות'. התקשרתי לחקה, אלוף הפיקוד והוא טיפל בזה מיד. כשהחברים הגיעו הביתה, הם לא ראו רבע מהנזק שהיה".
לפני חודשים אחדים, החלטנו להעניק מדי שנה עיטור יקיר הגולן לאנשי הגולן שתרמו תרומה ייחודית לאורך השנים. השניים הראשונים שבחרנו הם, איך לא, ציפקה ויהודה. תכננו לערוך טקס מכובד, אולם עקב ההידרדרות במצבה של ציפקה, ערכנו ביום רביעי שעבר טקס צנוע בבית משפחת הראל. ציפקה כבר לא יכלה לצאת אלינו. ערכנו את הטקס עם יהודה והילדים.
שעות אחדות לאחר מכן, בתשעה באב, ציפקה נפטרה, שבעת שנים ומעשים.
בבניין הגולן ננוחם.
