מי שמביט על העולם ורואה רק שחור ולבן, או ליתר דיוק שחור או לבן, והוא עיוור למאה גוונים של אפור ולאין ספור צבעים וגוונים, ראוי לרחמים. על אנשי האו:או והגם:וגם

יש משפט אחד, משפט מתחכם, שככל שאני שומע אותו, נעשה עורי חידודין חידודין, או בלשון עממית יותר הוא עושה לי פריחה. המשפט הוא "גם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה". יש בו התנשאות טהרנית: אני טְהור-עמדה ולא איזה פשרן נעבעך, שכאשר שואלים אותו אם הוא רוצה קפה או תה, הוא משיב "חצי חצי", כי אינו יודע להחליט. אני יודע בדיוק מה אני רוצה.

יש בהתנשאות הזאת יומרה יהירה, אך למעשה היא מעידה על תפיסת עולם מוגבלת, דיכוטומית, בינארית ובעיקר פרימיטיבית. מי שמביט על העולם ורואה רק שחור ולבן, או ליתר דיוק שחור או לבן, והוא עיוור למאה גוונים של אפור ולאין ספור צבעים וגוונים, ראוי לרחמים. או ליתר דיוק, הוא היה ראוי לרחמים, אלמלא היה מסוכן. אנשי האו:או, בזים לאנשי הגם וגם, אך את האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית המיטו אנשי האו:או.

תפיסת האו:או היא תפיסה פנאטית, שמחלקת את העולם לשניים. אנחנו, הטובים, המושלמים והם הרעים והשוטים. אנחנו אנשי המחר והם אנשי האתמול. אנחנו בני האור והם בני החושך. "אנחנו", אלה מי שחושבים בדיוק כמוני. "הם", אלה כל השאר, שכולם מקשה אחת שחושבת בדיוק הפוך ממני, בכל הנושאים. חובתנו להילחם בהם עד חורמה.

מה שמחריד במיוחד, הוא ששיח המחנאות הישראלי הוא שיח דיכוטומי, שהורס כל חלקה טובה בחברה הישראלית. זה שיח של "אנחנו" ו"הם", כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים שבו ומזהה את המחנה האחר בדמות הקיצונים שבתוכו. זו גישה של מלחמת חורמה, שאין בה נכונות להגיע להסכמות, לחפש פשרות, ליצור הבנות, כי איך הטוב המוחלט יכול להתפשר עם הרע המוחלט? אם הוא יוותר כהוא זה, תהיה זו כניעה מוחלטת לרע המוחלט. הרי אצלם הכול מוחלט. בשיח המחנאי הדיכוטומי הזה, אין ענייניות, אין בחינת דברים לגופם, כי ההתייחסות לכל נושא היא "אנחנו" או "הם". על כל נושא יש מחלוקת מוחלטת בין אנשי האו:או של כל מחנה, למעט נושא אחד שבו ההסכמה ביניהם מוחלטת – הלעג לאנשי ה"גם וגם". הרי "גם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה".

או:או

האם באמת גם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה?

זו גישה פשטנית להחריד ומכאן קסמה. היא חפה ממורכבות וסולדת ממנה. אך מה לעשות? העולם מורכב, החיים מורכבים. המורכבות היא גם וגם.

אציג כאן מספר אקסיומות דיכוטומיות, של או:או, שלכל אחת מהן ראוי להקדיש מאמר נפרד, אך מפאת קוצר היריעה, אסתפק באמירה שבכל אחת מהן, הגישה שלי היא גישה מורכבת של גם וגם.
או מדינה יהודית, או מדינה דמוקרטית.
או לאומיות, או ליברליות.
או ציונות, או סוציאליזם.
או דתי, או לאומי.
או סוציאליזם, או דמוקרטיה.
או שוויון, או חירות.
או מסורת, או קידמה.
או חינוך לשורשים, או חינוך לחדשנות.
או לאומיות, או אוניברסליות.
או מדינת לאום, או מדינת אזרחיה.
או כלכלת שוק, או מדינת רווחה.
או יהודי, או ישראלי.
או הגולן, או שלום.
והרשימה עוד ארוכה.

כלים שלובים

לפני כמעט ארבעה עשורים, בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, הנחלתי בקיבוץ תפיסה שהתקבלה, שכותרתה הייתה "קיבוץ של אינדיבידואליסטים". לכאורה, תרתי דסתרי. או קולקטיב, או אינדיבידואל. אך אני מאמין שלא כך הדבר. המציאות מורכבת הרבה יותר וניתן להיות קיבוץ שיתופי אמיתי, הדוגל בעילוי האדם ורואה כדגל שלו וכאחת ממשימותיו ומאחריותו לקדם את התפתחותו המרבית של כל פרט.

כן, זה מורכב. כן, אין המשמעות היא שהאינדיבידואלים הוא הערך העליון, השליט, שהכול כפוף לו. גם לא שהקולקטיב עומד מעל הכול והכול כפופים לו. קיבוץ ואינדיבידואליזם אינם זהים, אינם חופפים, יש ביניהם מתח אימננטי, אך אין הם סותרים זה את זה בשום אופן. יש לנהל את המורכבות הזאת וכשעושים זאת נכון, התוצאה אינה פשרה של לא-קיבוץ ולא-אינדיבידואליזם כי "גם זה וגם זה זה לא זה ולא זה", אלא כלים שלובים, שבהם תוצאת התפיסה הזאת היא יותר קיבוץ ויותר אינדיבידואליזם.

זו דוגמה אחת ומשמעותית לתפיסת עולמי, תפיסה מורכבת של "גם וגם" ככלים שלובים. לכן, למשל, השתייכתי למפלגת "הדרך השלישית", שהציגה השקפה מורכבת בנושאים השונים, כאלטרנטיבה לתפיסות הקוטביות הקורעות את החברה. "נפגשים במרכז" הייתה אחת מסיסמאות הבחירות שלה. אני זוכר את יוסי שריד לועג על כך. "המרכז", אמר שריד, "הוא המקום הנמוך ביותר בעולם".

כך תופסים הקיצונים את העולם. יש שתי השקפות טהורות, שתי פסגות ומי שמתפשר עליהן הוא חצי קפה חצי תה, לא זה ולא זה, משהו נמוך, אפור ולא החלטי.

כל השתייכות פוליטית בחיי הייתה במרכז. נכון, יש מרכז חסר תוכן, של לא זה ולא זה, אך אני מאמין במרכז של גם זה וגם זה, שבונה יצירה מורכבת, כי המציאות מורכבת. אגב, אני מגדיר את עצמי לעתים "מרכז קיצוני", כי המרכז שאני דוגל בו הוא ממש לא פרוֶוה ואני חושב שהוא צריך להיאבק בקצוות, המאיימים על החברה הישראלית ומסכנים אותה.

הציונות הייתה תמיד תנועה של גם וגם. היא הייתה תמיד תנועה לאומית ודמוקרטית, שילבה לאומיות עם ליברליות ועם סוציאליזם. היא מעולם לא נטתה ללאומנות פשיסטית. ורק בזכות המורכבות הזאת היא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה. אם נשווה את תוצאותיה, לתוצאות של האידאולוגיות המוחלטות ששלטו בכיפה באותה עת, הקומוניזם והפשיזם, אין ספק שהיא סיפור הצלחה כביר. היא סיפור הצלחה, כי היא תנועה קונסטרוקטיבית, שעולמה אינו עולם הסיסמאות, אלא עולם המעשה ועולם המעשה הוא עולם של מורכבות, של שיקול דעת, של מידתיות.

"גמגום" של גם-וגם

זאב ז'בוטינסקי הנחיל לתנועתו את תפיסת המוניזם. לנו, הוא אמר, יש רק דגל אחד, חד-נס. רק דגל הלאום, להבדיל מהשעטנז של תנועת העבודה, המערבבת ציונות וסוציאליזם, דגל הלאום והדגל האדום.

אבל ה"שעטנז" הזה בנה את הארץ, הניח את יסודות המדינה שבדרך והכול – לא למרות, אלא בזכות הקונסטרוקטיביות המורכבת שלו.

האמת היא, שהמוניזם של ז'בוטינסקי היה סיסמה פוליטית פופוליסטית, אפילו דמגוגית, אך לאמיתו של דבר, הוא עצמו נשא משנה מורכבת מאוד, בלתי מוניסטית בעליל, של ציונות וליברליזם ושל ליברליזם עם תפיסה סוציאלית מתקדמת של מדינת רווחה רדיקלית – תפיסת חמשת המ"מים.

כאשר הוא נשאל על הסתירה הזאת, הוא טען שאחרי שתקום המדינה, היא תגשים את המכלול המורכב, אך בשלב הזה של המהפכה הציונית, הקמת המדינה היא אידאה שהכול כפוף לה. האמת היא שגם הגישה של תנועת העבודה הציונית גרסה שבניין הארץ הוא האידאל הראשי, שהכול כפוף לו, אולם בניין, מעצם טיבו, הוא יצירה מורכבת של גם וגם.

הבדיחה על ה"חצי קפה חצי תה" נאמרה בשעתו על לוי אשכול. הוא הצטייר כפשרן, כמי שאינו יודע להחליט. אך הוא נהג לומר: "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר, עד שאני משיג את מה שאני רוצה". "מגמגם", לעגו לו, אך בזכות הגמגום הזה, שהוא גמגום של גם וגם, הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים בתולדות המדינה. הוא הוביל את ישראל לניצחון הגדול ביותר בתולדותיה, בלי הצהרות בומבסטיות על "ניצחון מוחלט". הוא אדריכל הברית ההיסטורית בין ישראל לארה"ב. לאורך כל הקריירה שלו, הוא המיישב הגדול ביותר של ארץ ישראל בתולדות הציונות. בזכות ה"גימגום" הגם-וגמי שלו, הוא הוריד מאוד את המתחים בחברה הישראלית, בין שמאל וימין והוביל מהלכים משמעותיים של דמוקרטיזציה ושל לכידות לאומית.

גם וגם היה גם לוז תפיסתה של הציונות הדתית (לא מפלגת ההשתלטות העוינת על המותג). כאשר נשאל יוסף בורג, מנהיג המפד"ל – מפלגה דתית-לאומית, מה בעיניו המרכיב החשוב ביותר במשוואה הדתית-לאומית, הדתית או הלאומית? הוא השיב: המקף.

שדות המציאות של אלון

גם יגאל אלון היה איש של גם וגם. באוקטובר 1979, כאשר התמודד מול פרס על הנהגת מפלגת העבודה, הוא פרסם מסה שבה הציג את השקפת עולמו. כותרתה: "כלים שלובים". היא עמדה במרכזו של ספר שנשא אותו שם, מקבץ של מאמרים ונאומים שלו לאורך השנים, שהם כרטיס הביקור שלו להתמודדות על הנהגת המדינה. הוא הספיק לראות את ההגהה הראשונה של הספר, אך בעיצומה של ההתמודדות ובטרם הספר יצא לאור, הוא נפטר במפתיע מדום לב.

המסר שלו הוא השקפת עולם מורכבת וקונסטרוקטיבית של לאום וחברה, שאינה פשרה בין הלאומיות להשקפה הסוציאל-דמוקרטית שבה דגל, כאילו צריך להוריד את דגל הלאום ואת דגל החברה, עד שיגיעו למכנה משותף, אלא נהפוך הוא, אלה כלים שלובים, שטיפוחו של כל מרכיב במשוואה מחזק גם את שאר המרכיבים. "רמתה של חברה משולה למערכת של כלים שלובים, המשפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה. בחיי חברה, שלא בדומה לפיזיקה, אי אפשר לדבר על אוטומטיות מכנית ביצירת רמה שווה בכלים שונים המחוברים ביניהם. במדע, ניתן לבחון את הדברים בתנאי מעבדה. בחיים – שדות המציאות החיה הם המעבדה, שרק הזמן מלמד את תוצאותיהם".

במסה, הוא מציג שורה של כלים שהשילוב שבהם יוצר את העוצמה הלאומית הכוללת. לא רק צבא חזק, אלא שילוב של רמת מחיה ורמת חיים, השכלה ומדע, אידאליזם, תרבות ואמנות, הכושר הכלכלי והעוצמה הצבאית.

"העוצמה הלאומית הכוללת היא מערכת של כלים שלובים המתנים זה את זה, אם כי לטווחים קצרים, ניתן לנתק אותם זה מזה ולהעדיף את אחד מהם על חשבון האחר. אולם לטווח ארוך, רק שילובם המאוזן יוצר את הרמה החברתית, שהיא המסד לעוצמה הלאומית הכוללת, ולא להפך".

רק שני מצבים

כיוון שאני איש של "גם וגם", אין כמעט יום שאנשי ה"או-או" אינם מטיחים בי שאני "פשיסט" ו"בולשביק", "ביביסט" ו"קפלניסט". כי הפשיסט, איש האו:או, בטוח כי מי שאינו פשיסט כמותו הוא בולשביק. יש רק שני מצבי צבירה.

אנשי האו:או הם סכנה של ממש לקיום המדינה.

האם אישה יכולה להיות גם יפה וגם חכמה?

מעניין מה אומרים על זה האנשים הטוענים ש"גם זה וגם זה זה לא זה ולא זה".

פרימיטיבים, כבר אמרנו?