יגל פולצק (16.5), ממושב קשת ויעל כהן (16), ממושב נטור מנהלים שגרה שלא רואים כל יום. יגל עובד קבוע ברפת במושב שלו ויעל עובדת בכרם של אביה
מאת: גלעד כהן
בלב השדות והנופים של הגולן, יגל פולצק (16.5), ממושב קשת ויעל כהן (16), ממושב נטור מנהלים שגרה שלא רואים כל יום. יגל עובד קבוע ברפת במושב שלו ויעל עובדת בכרם של אביה. בנוסף, יעל לומדת ב"אדם ואדמה" ועובדת שם על בסיס יום-יומי. שניהם נכנסו לעולם החקלאות כבר מגיל צעיר. קפצתי לפגוש אותם בשטח כדי לשמוע על האתגרים היום-יומיים, על העבודה הפיזית ועל השגרה המיוחדת שלהם.
באיזה גיל התחלתם לעבוד ואיך הגעתם לעבודה הזו מלכתחילה?
יגל: "נכנסתי לעולם החקלאות בגיל 14. אצלנו, במושב קשת, מציעים לבני הנוער להשתלב ולעבוד בענפים השונים של המשק. תמיד התחברתי לבעלי חיים ולכן בחרתי להגיע דווקא לרפת ומשם הכול התחיל".
יעל: "אני חושבת שנולדתי לתוך זה. כבת לחקלאי, הכרם תמיד תפס חלק גדול מחיי. כשגדלתי, זה כבר הפך מעזרה פה ושם לעבודה של ממש. הרגשתי שאני רוצה להתחבר לזה אפילו יותר וזה גם אחד הדברים שהובילו אותי ללמוד ב'אדם ואדמה' – שם החקלאות והעבודה בשטח הן חלק בלתי נפרד משגרת היום-יום".
איך נראה יום עבודה רגיל שלכם ומהו החלק שאתם הכי אוהבים במה שאתם עושים?
יגל: "יום העבודה שלי מתחיל מוקדם מאוד. אני קם בארבע וחצי לפנות בוקר, כשהכול עוד חשוך. כשאני מגיע לרפת, המשימה הראשונה שלי היא להכין ולסדר את מכון החליבה. לאחר מכן, אני מביא את קבוצות הפרות לחליבה עצמה. בסיום החליבה, אנחנו מנקים ומסדרים את המכון ועוברים לעשות עבודות שונות ביונקייה. החלק שאני הכי אוהב ביום הוא להגמיע את העגלים הקטנים, זה תמיד החלק הכי מספק".
יעל: "מתחילים את העבודה עם עלות השמש. בשעות הבוקר המאוחרות, יוצאים להפסקה קצרה ואז חוזרים לעבודה עד שעות הצהריים החמות, שבהן מפסיקים. בכרם, אני הכי אוהבת את עבודת דילול השריגים – משהו בחזרתיות, בשילוב עם קבלת החלטות שישפיעו על המשך חיי הגפן וצמיחתה, פשוט מחבר אותי. מטעם 'אדם ואדמה', אנחנו עובדים בעבודות ובמשקים שונים בצפון הגולן, כגון קיווי, כרם, תפוח ולאחרונה, אפילו עגבניות בחממות".
לחקלאות קצב משלה
המצב הביטחוני בשנים האחרונות משפיע על העבודה שלכם בשטח?
יגל: "כן, המצב בהחלט משפיע. בגלל המתיחות הביטחונית והשיבושים, יש תקופות ארוכות שבהן אין לימודים סדירים בבית הספר. כתוצאה מזה, נוצר מצב שיש לנו הרבה יותר שעות פנויות, אז אנחנו מוצאים את עצמנו עובדים הרבה יותר שעות ברפת ומסייעים במה שצריך".
יעל: "הוא משפיע על הכול. לצאת לשטח בגולן בתקופות מתוחות זה תמיד דורש יותר הקשבה ותשומת לב לסביבה. אבל לחקלאות יש קצב משלה והיא לא עוצרת בגלל המצב. בסוף, הכרם ממשיך אתנו או בלעדינו".
איך אתם מסתדרים עם השילוב בין העבודה לבין הלימודים והמבחנים?
יגל: "זה דורש הרבה משמעת עצמית וניהול זמן, אבל מסתדרים. השגרה שלי מחולקת בצורה ברורה: בבקרים, אני הולך לבית הספר ומרוכז כולי בלימודים ובמבחנים ובשעות הערב, אחרי שהיום נגמר, אני מגיע לרפת ומחליף אווירה בעבודה הפיזית".
יעל: "זה באמת אחד האתגרים היותר גדולים של פנימייה חקלאית בשילוב לימודים, במיוחד עכשיו, בתקופת הבגרויות, כשיש המון עומס. זה דורש פוקוס וסדר יום מתוכנן היטב. מצד שני, דווקא החקלאות היא מקום לנשום, לנקות את הראש מהכול ולחזור הביתה ממוקדת".
יש איזה סיפור מעניין, או מקרה מצחיק, שקרה לכם במהלך העבודה שלא תשכחו לעולם?
יגל: "היה לנו מקרה קורע במיוחד עם פרה אחת שהשתגעה לגמרי והתחילה להתרוצץ. חבר שלי, שעבד אתי, התחיל לרדוף אחריה לאורך כל החצר של המכון בניסיון להחזיר אותה למקום. תוך כדי המרדף, הפרה החליטה פתאום לעצור בפתאומיות. חבר שלי לא הספיק לבלום, החליק, ודפק חְלֶקָה מטורפת של חמישה מטרים ישירות לתוך ערמת צואה. זה היה מחזה שלא נשכח בחיים".
לסיום, מסר לתושבי הגולן ובכללי לבני נוער שעוד לא סגרו עבודה לקיץ?
יגל: "לתושבי הגולן, אני רוצה לומר: תמשיכו להיות מאוחדים, ביחד, בטוב וברע, גם כשקצת קשה בתקופה הזו. לבני הנוער שעוד לא מצאו תוכניות לקיץ – הניצול הכי טוב של הזמן הוא שילוב של עבודה קשה וערכית יחד עם טיולים ובילויים עם חברים כמה שאפשר. אל תבזבזו את החופש".
יעל: "אין על חקלאות! ובלי קשר, עבודה היא אחד הדברים היותר ממלאים ומספקים שאפשר לעשות בחופש ובכל זמן פנוי שיש".
