הדס דניאלי ילין, המתמודדת על מזכ”לות התנועה הקיבוצית, הצליחה לרתום לצדה את ראשי המחאה, שקמה ברסלר, משה רדמן ואחרים. היא מנהלת קמפיין מסית ומפלג, רצוף קונספירציות ופייק-ניוז. זה מה שאנחנו זקוקים לו עכשיו?
הדס דניאלי ילין, המתמודדת על מזכ”לות התנועה הקיבוצית, בבחירות שתיערכנה ב-13 בפברואר, הייתה בשנים האחרונות מנכ”לית התנועה והמשנה למזכ”ל. היא מזוהה מאוד עם הנהגת התנועה.
לפתע, היא יצאה במתקפה פראית ושלוחת רסן נגד מזכ”ל התנועה, ניר מאיר. בפשקוויל ששיגרה, היא כתבה ש”בלי גרם של בושה, בגאווה מהמקפצה, ניר מאיר שופך דליים של רפש על מי שאנחנו הקיבוצניקים וכל מה שאנחנו מייצגים”.
מה קרה? איך מי שהיה שותפהּ לדרך הפך בעיניה לאויב הציבור? מן הסתם, האסטרטגים של הקמפיין הסבירו לה שהיא צריכה לבדל את עצמה כדי ליצור בולטוּת.
על מה יצא זעמה? על כך שניר מאיר הפריך את הפייק-ניוז, שלפיו גרעינים תורניים עומדים להשתלט על קיבוצי הנגב המערבי. אכן, הוא פרסם מספר הודעות הכחשה לקונספירציה הזאת, שלקוחה מהפרוטוקולים של זקני הציונות הדתית. למה הוא הכחיש? כי זה שקר. אף אחד לא מנסה להשתלט על הקיבוצים. לא ייכנס לאף קיבוץ אף אדם, בטח לא קבוצה, שהקיבוץ לא ירצה לקבל אותו. כל הגורמים שהוצגו כשותפים למזימה, החל מרמ”י, דרך משרד ההתיישבות ועד הגרעינים התורניים עצמם הכחישו מכל וכל את הטענה. ניר מאיר, היודע את האמת, נהג באחריות, כשלא מִחזר את הקונספירציה אלא הפריך אותה.
אבל הקונספירציה היא הדלק בקמפיין של הדס וכאשר ניר אומר את האמת, הוא מפריע לקמפיין. אז היא משתלחת בו בגסות. היא יודעת על “ניסיונות ההשתלטות של הימין המשיחי על הנגב המערבי ועל הקיבוצים”. אין לה כמובן שום הוכחה לכך, כי זה לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. “ההשתלטות” ה”משיחית” היחידה על הקיבוצים, הייתה של כוח קלמנזון, מעתניאל, שלושה בני משפחה דתיים, שבשמחת תורה, נתנו לעצמם צו 8, רצו לבארי, הצילו את חייהם של מעל מאה חברים וילדים שאותם חילצו ואלחנן קלמנזון נהרג בקרב עם המחבלים. בנינו שלוחמים בעזה, שכם אל שכם עם בני הציונות הדתית, יודעים שהם אינם האויבים, אלא השותפים בהגנה על המדינה מפני האויב האמתי. אבל יש מי שהאסון שפקד אותנו לא ניער אותם והם תקועים מעל הראש בשיח הפלגני, שיח השנאה וההסתה של שישה באוקטובר. כאשר הדבר מקדם קמפיין, מה טוב.
ביניים: למדה מנתניהו פרק
כאשר מזכ”ל תנועה, שיש לו אחריות להוביל את תקומת קיבוצי הנגב המערבי, נפגש עם שרת ההתיישבות, שלצערנו, זו אורית סטרוק, בעיני הדס “הוא מתרפס לרגליה” והוא “מכשיר אותה”. לטענתה, סטרוק רוצה “מדינת יהודה שכוללת את לבנון וסוריה”. כמובן שזה קשקוש, שרמת אמינותו היא כרמת האמינות של הקונספירציה המטורללת על הניסיון להשתלט על הקיבוצים.
דומה שהדס למדה מנתניהו פרק בפוליטיקה – שיח שנאה והסתה מפלג הוא מתכון להישגים אלקטורליים. אני מקווה מאוד, שלא נאמץ את הדרך הזאת בתנועה הקיבוצית.
הקמפיין של הדס מתאפיין בהליכה מקיבוץ לקיבוץ למפגשי שיח, שבהם היא מלווה בידי ראשי המחאה – שקמה ברסלר, משה רדמן ואחרים. את הקמפיין מנהל נדב גלאון, ממנהלי קמפיין המחאה.
זהו צעד פופוליסטי. הדס יודעת שהציבור הקיבוצי היה חלק מרכזי במחאה. היא פורטת על הסנטימנט הזה, כדי לקשר בתודעה את הדס אל המחאה ובכך למשוך תמיכה. אך מה לשקמה ברסלר ולמשה רדמן ולענייני התנועה הקיבוצית? במה תמיכתם בה נוגעת למהות הקיבוצית והתנועתית? חוששני, שההתערבות הזרה בקמפיין, מבשרת התערבות זרה בתנועה לאחר הקמפיין, אם הדס תיבחר. איזו התערבות זו יכולה להיות? רתימת התנועה, על משאביה, מנגנוניה וכוחה הארגוני למחאה, שראשי הארגונים מנסים כבר כעת להתניע מחדש.
האם מה שהמדינה זקוקה לו היום זו התחדשות המחאה? האם חידוש השיח של השישה באוקטובר הוא האתגר הלאומי הניצב לפנינו היום? והאם המשימה של התנועה הקיבוצית בעת הזו היא מחאה? האם האקטיביזם הנדרש מאתנו היום הוא לצעוק “בושה בושה”?
הייתי שותף למחאה בראשיתה. חדלתי, כאשר עלתה על פסים קיצוניים ושליליים והמסוכן שבהם – הסרבנות. דומני שהיום, שלושה חודשים אחרי הטבח בנגב המערבי, אין צורך להסביר מדוע אי-התייצבות למילואים כנשק פוליטי אינה לגיטימית. האם הקיצוניות הזו היא הדמות הרצויה לחברה הישראלית ולתנועה הקיבוצית לעת הזאת?
ביניים: המטרה: תקומת העוטף והגליל
כעת יש לתנועה הקיבוצית מטרה אחת גדולה וחשובה והיא תקומת קיבוצי הנגב המערבי והגליל. זו הזדמנות בעבור התנועה הקיבוצית לשוב למשימתיות הציונית האקטיביסטית הקונסטרוקטיבית החלוצית, שתחזיר אותה למעמדה המוביל בחברה הישראלית. במשימה הגדולה הזו, שותפינו הם כל מי שייתן לכך את ידו, מכל חלקי החברה הישראלית.
אנו רואים את הציונות הדתית בימיה הגדולים, כשבניה ובנינו לוחמים יחדיו בהגנה על המולדת, באחדות אמתית הנובעת מברית גורל, שאותה יש למנף לכריתת ברית ייעוד. באמת, זה הזמן לחזור למצגי השנאה של השישה באוקטובר? זהו הלקח מהשבעה באוקטובר? זה מה שנחוץ לחברה הישראלית? זו דמותה של התנועה הקיבוצית?
ההתמודדות בין הדס דניאלי ילין לליאור שמחה, על הנהגת התנועה הקיבוצית, אינה רק התמודדות פרסונלית, מי מתאים יותר לתפקיד (ואין לי ספק שליאור הוא המתאים), אלא התמודדות על דרכה של התנועה הקיבוצית בימים אלה – האם זו תנועת מחאה או תנועת הגשמה ועשייה.
