ב-28 בדצמבר מגיעה להיכל התרבות בקצרין הצגת היחיד המצליחה “שני קווים”, בבימויה של גלית צברי, שגדלה בקצרין. שוחחנו עמה על הילדות, ההצגה והחלומות
עדן לוי
הצגת היחיד “שני קווים”, מאת נדב רוזיאביץ’, שעלתה במסגרת פסטיבל “תאטרונטו” 2016, מגיעה להיכל התרבות בקצרין, ב-28 בדצמבר, בשעה 20:00. על בימוי ההצגה אחראית בגאווה גלית צברי, אשר גדלה בקצרין ועבורה זה יהיה רגע מרגש. השחרני הנפלאה היא שירה נתן.
גלית: “הפענוח התרחש כאשר ראיתי את השחקנית דינה בליי, מגלמת את הילד בהצגה ‘הילד חולם’ של חנוך לוין, שהוקרנה בטלוויזיה. אני זוכרת איך התהפכה לי הבטן. באותו רגע, רציתי להיות היא. ראיתי את העוצמות שעוברות אליי”
כשעולה המסך, נגלית לקהל אישה צעירה, נשואה ודתייה, שמה חני, כשהיא יושבת על אסלת השירותים, תחתוניה מופשלים והיא מחזיקה בידה מקלון לבדיקת היריון. בעודה מחכה לתוצאת הבדיקה, (שני קווים – תשובה חיובית, קו אחד תשובה שלילית) היא מגוללת בפני הצופים את סיפורה, מונולוג שלם בן שעה, המתרחש כולו בתא השירותים. לחני ואלקי אין ילדים ולמרות רצונו העז ותפילותיו הרבות של אלקי, זה פשוט לא קורה. חני לא מופתעת מכך, היא לא חושקת בילדים וכשאלקי לא רואה – היא לוקחת גלולות ומרמה את בעלה. היחיד שמקבל אותה מבלי לנבור בהיסטוריית השחלות שלה, הוא סטס, שומר בית הספר. חני צריכה להתמודד עם בעלה שחושב ש”ילדים הם טעם החיים”, חברותיה שסופרות כבר היריון השלישי ואפילו עם התלמידות החטטניות שלה.
ההצגה המבדרת והמרגשת קיבלה עד כה תגובות נלהבות בכלי התקשורת. בין הביקורות שקיבלה ההצגה:
“שירה נתן מגישה כתב הגנה מפורט בעד הבחירה באל-הורות ובמשחק קולח ושנון מגלגלת בשטף את הטקסט הכתוב היטב של רוזיאביץ’…” – אופיר הלל / NRG
“הצגה מבדרת ומרגשת” – “מקור ראשון”
“משחק קולח ושנון.. טקסט כתוב היטב..” – NRG
“הצגה מעוררת מחשבה, חזקה, כתובה להפליא” – גל”צ
חיידק במה
גלית צברי, שחקנית ובימאית, נולדה בחיפה. היא בוגרת החוג לתאטרון במכללת “אמונה” (1998), ובוגרת הסטודיו למשחק של ניסן נתיב (2005). משתתפת כשחקנית בסדרת הצגות הילדים “אגדות הלבנה” ו”המלכים”(בית אבי חי), “פעולה אנושה” בבימוי ברכי ליפשיץ, “לגנוב כוכב” בבימוי נירית נוימן, אנסמבל “קלבת שבת” (בהנחיית ג’קי לוי, בית אבי חי ותאטרון “האינקובטור”),”ברונו שולץ-העידן הגאוני”, “מסע הציפורים” (בבימוי ברוך ברנר וסמי סמיר), “עובר ושב” (סטודיו זיגוטה בבימוי מרינה בלטוב). כעת, היא הבמאית של הצגת היחיד “שני קווים”, מאת נדב רוזיאביץ’, שעלתה ב”תאטרונטו” 2016. תפסנו את האישה המוכשרת הזאת לשיחה לרגל החזרה שלה לקצרין.
היי גלית, ספרי לי על הילדות בקצרין. קצת נוסטלגיה...
גלית: “הייתי בת ארבע, כשהגעתי עם משפחתי מקרית ים לקצרין. גרנו בשכונת ‘גמלא’. אז קצרין הסתכמה בשכונה זו בלבד. כולם הכירו את כולם. היינו כמו משפחה אחת גדולה, שבה כל הילדים משחקים יחד ומנקים את הגינה יחד, כדי לקבל גלידה מנפתלי (בני). “עברנו לשכונת ‘נווה’, עוד בטרם נסללו כבישים, או מדרכות. אני זוכרת מפגשים מבעיתים עם עקרבים, נדלים ונחשים בצבעים שונים, שועלים וחזירים. ההווי החברתי התחלק בין משחקים עם ילדי השכונה לבין פעילות ב’בני עקיבא’, אבל הקסם האמתי בא בצורת נוף עוצר נשימה וטבע במרחק נגיעה. כל שבת, ולפעמים גם באמצע השבוע, הוריי, אחיותיי ואני, היינו יוצאים לטיול בחיק הטבע. בלי תרמיל, או מפה, רק שקית פירות ופיצוחים, חוצים את הגדר אל מפל מים מוקף הרדופים, רקפות וכלניות”.
מתי הבנת שאת רוצה להתפתח כשחקנית ובמאית?
“אחרי ‘גן תמר’, עברתי ללמוד בבית הספר ‘גולן’, בחיספין. שם, בהצגת סוף השנה של כיתה ח’, נדבק בי חיידק המשחק. עד אז, חלמתי להיות זמרת. בגיל חמש, הופעתי בפעם הראשונה ב’קצריבל’, עם השיר ‘אמת או חובה’. עד היום מסתובבים אנשים שזוכרים לי את זה… מביך. בגיל 11, הגעתי לאודישנים, לבד ובלי לספר לאף אחד, עם שיר שכתבתי. יואב צור ישב על הפסנתר. אחרי שסיימתי לשיר, אני זוכרת שהוא הסתכל עליי ושאל אם אני היא שכתבה את המילים. לא זכיתי באותה שנה אבל שחזרתי את החוויה שנה לאחר מכן, עם שיר אחר שכתבתי ללחן השיר ‘לילה’ של עפרה חזה וזכיתי, לשמחתי, במקום השני. מספר שנים לאחר מכן, כתבתי והלחנתי שיר, שבוצע על ידי בת קצרין אחרת. בחרתי לא לבצע אותו בעצמי מטעמי צניעות. בכיתה ח’, העלינו את המחזה ‘תהילה’, עם מורתי ציפי מלר. שיחקתי מספר תפקידים קטנים ולא משמעותיים, רק שאחד מהם, דמות הבדחן בחתונה, עורר צחוק כביר בקהל ותגובות נלהבות גם לאחר שהסתיימה ההצגה. ברגע ההוא, הבנתי משהו על עצמי שעוד לא יכולתי לפענח, לצד תחושה אדירה של סיפוק.
“הפענוח התרחש כאשר ראיתי את השחקנית דינה בליי, מגלמת את הילד בהצגה ‘הילד חולם’ של חנוך לוין, שהוקרנה בטלוויזיה. אני זוכרת איך התהפכה לי הבטן. באותו רגע, רציתי להיות היא. ראיתי את העוצמות שעוברות אליי ורציתי להיות האדם/השחקנית שמייצר/ת אותם. בתקופת לימודיי באולפנית בטבריה, שיחקתי בכל הזדמנות, אבל לא ראיתי בזה עתיד.
“בשירות הלאומי, התחלתי לחשוב על הלימודים שאחרי. הכיוון שהתבקש היה עיצוב גרפי. על אף אהבתי לתאטרון ושירה, זה לא עלה כאופציה, בעיקר בגלל היותי דתייה. רגע לפני ההחלטה הגורלית, קיבלתי טלפון מרחל סלע, המחנכת שלי מהתיכון, שבישרה לי בהתרגשות, שנפתח חוג לתאטרון במכללת ‘אמונה’ בירושלים. בלי לעפעף, נרשמתי. שלוש שנים במכללה וארבע שנים כמורה לתאטרון ובימאית גרמו לי להבין שזה הדבר שלי ושאני רוצה עוד הרבה יותר. אני רוצה להיות שחקנית. אז למדתי עוד שלוש שנים, בסטודיו למשחק של ניסן נתיב בירושלים.
“מיד בסיום לימודיי, שקדתי על הפקה עצמאית ובמקביל, התקבלתי לאנסמבל ‘קלבת שבת’, שהעלה מופע של מערכונים ושירים, המתבססים על פרשת השבוע, יהדות ואקטואליה. המופע הועלה במשך תשע עונות בבית אבי חי, בהנחיית ג’קי לוי ועם הרכב של שישה שחקנים בוגרי ניסן נתיב”.
תבנית נוף מולדתו…
מה זה עושה לך להגיע לקצרין אחרי המון שנים?
גלית: “ב- 27.11, בדיוק חודש ויום לפני שתעלה ההצגה ‘שני קווים’ בקצרין, לא התאפקתי והעליתי פוסט בפייסבוק. צירפתי שתי תמונות – האחת שלי לצד פניה של שירה נתן (השחקנית) על פוסטר ההצגה והשנייה, אני בגיל חמש אוחזת מיקרופון ושרה על במת אולם התרבות של קצרין, אותה במה שתארח את ‘שני קווים’. חתמתי את הפוסט ב: ‘מיותר להגיד שאני מפרפרת מהתרגשות…’.
“זו סגירת מעגל, מבחינתי. זה כמו להביא מנחת תודה לאנשים שגידלו אותי, העניקו, עודדו והפכו אותי למי שאני. טשרניחובסקי הגדיר זאת היטב בשירו ‘הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה, הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ…'”.
איך הייתה עבודת הבימוי ב”שני קווים”?
“נדב רוזיאביץ’, המחזאי, פנה אליי בבקשה לביים קטע מתוך המחזה, לקראת פרזנטציה לפסטיבל ‘תאטרונטו’. היו לי 24 שעות להחליט אם אני נענית לבקשה. בתום הקריאה, היה לי ברור שאני עושה זאת, על אף שאיני מזדהה עם הנושא. הכתיבה הקולחת והתוכן הבועט ריתקו אותי וההתמודדות של הדמות עם החברה ועם עצמה, ביחס לבחירות שלה, הציפו בי את מה שאני חשה בעצמי ובחיי כאדם, כאשה וכדתייה. לשמחתנו, התקבלנו ומיד צללנו לעבודה אינטנסיבית, כדי ליצור חיים בטקסט השלם. שעות של מחשבה, ניסיונות, טעויות וויכוחים על מילה זו או אחרת, הבנת העולם של הדמות, גילויים ועוד.
“היצירתיות הנדרשת לכך היא אין-סופית. מבחירת הקונספט, עד בחירת סוג נייר הטואלט המשמש כאביזר במה. ההצגה רצה ב’צוותא’ תל אביב בשנה וחצי האחרונות וכעת היא עולה בתאטרון ירושלים”.
אילו טיפים תתני לאנשים שרוצים להצליח במקצוע?
“הצלחה היא דבר סובייקטיבי. מבחינתי, היא חדוות היצירה. קטונתי מלתת טיפים ל’הצלחה’ ולכן אאמץ את שלמדתי מאבי, יהודה. התמדה. תכונה זו פעלה לטובתי תמיד”.
מה השאיפות לעתיד?
“עדיין חולמת להיות זמרת , חולמת להיות שחקנית בתאטרון ‘גשר’, חולמת לכתוב הצגת יחיד בהשראת סיפורה של סבתי ז”ל. החלומות הם רבים. את חלקם זנחתי לטובת חלומות אחרים, כמו סדרת הצגות הילדים ‘אגדות הלבנה’, שרצה זו השנה הרביעית בבית אבי חי, בבימוי ברכי ליפשיץ, חברה ופרטנרית עוד מימי המכללה העליזים וחלקם בהשהיה עד שיהיה לי פנאי, עד שאשב ואכתוב, ועד שאקבל תקציב”.
