“ישראל שסועה, פצועה, כואבת ומדממת. היא איבדה את דרכה. לא יהיה בית רביעי לעם ישראל. מדינת ישראל היא ההזדמנות האחרונה של העם היהודי“, כותב–מזהיר ארי שביט. עיון בספריהם של שי פירון – “ישראל השלישית” וארי שביט – “בית שלישי“. חלק שלישי ואחרון
גם נקודת המוצא של שביט היא הממלכתיות הבן–גוריונית, שעיצבה את הדרך שבה צעדה ישראל בעשורים הראשונים של קיומה וגם הוא, לצד הערצתו לבן גוריון ולדרכו, מוצא בה את זרעי הפורענות של התפוררותה. הוא מבטא גאווה עצומה במדינת ישראל ובנס הישראלי, שהוא סיפור הצלחה נדיר, אך לטענתו, משהו השתבש. הוא רואה בהתרופפות חישוקי הממלכתיות והמרתם בכוחות צנטריפוגליים הרסניים איום קיומי על המדינה. “ישראל שסועה, פצועה, כואבת ומדממת. היא איבדה את דרכה. לא יהיה בית רביעי לעם ישראל“, הוא מזהיר. “מדינת ישראל היא ההזדמנות האחרונה של העם היהודי“, הוא קובע בדאגה. בספרו הוא מציע חזון ממלכתי להצלת המדינה.
הפרקים שבהם הוא מתאר את הנס הישראלי ממלאים את הקורא בגאווה על הסיפור הישראלי שהוא באמת הצלחה אדירה ונדירה. אך הצנטריפוגה הישראלית, שמאיימת עלינו יותר מהצנטריפוגה הגרעינית של איראן, היא אותם כוחות הרס הקורעים את העם ומעמיקים את השסע. הוא מציג שמונה מרידות שונות, שלכל אחת יש הצדקה וכל אחת תרמה תרומה גדולה ואת כל אחת הוא מציג מתוך אמפתיה גדולה: המזרחית, הדתית–לאומית, החרדית, הערבית, הליברלית, הניאו–ליברלית, רודפת השלום ודוברת הרוסית. לכל מרד הוא מקדיש דיון נרחב, מסביר מהיכן הוא צמח, מה הניע אותו ובמה הוא תרם. אולם המרידות הללו “גרמו לכך שבמדינה התרחש תהליך צנטריפוגלי. במקום שהכוחות השונים בחברה הישראלית יחתרו להיפגש במרכז משותף, הם כמו התקוממו נגד המרכז שחדל להתקיים והצטופפו בדפנות המרוחקים ממנו“.
זאת הסכנה הגדולה שנשקפת לישראל בעשור השמיני לקיומה, יותר מהאיום האיראני, הפלשתינאי וכל איום אחר. “הצנטריפוגה הישראלית, ההתפוררות של ישראל הפוליטית, הפילוג של העם לשבטים, ההיחלשות של המדינה ומלחמת האזרחים התודעתית – כל אלה גורמים לכך שהסכנה שראה בן גוריון לנגד עיניו [כשעיצב את הממלכתיות, א.ה.] הופכת לסכנה ממשית“.
התיקון הגדול – חוקה
שתי השגיאות הגדולות של בן–גוריון, לטענת שביט, הן האימוץ של שיטת בחירות כושלת ומכשילה וההחלטה שלא לנסח חוקה. יש לציין, שבן–גוריון דווקא סלד משיטת הבחירות הישראלית והציע שיטת בחירות אזורית–רובנית ואף נלחם על כך לאורך שנים, אלא שעמדתו לא התקבלה. בנושא החוקה, עמדתו של פירון מנוגדת לחלוטין לזו של שביט. “רבים סבורים“, כותב פירון, “כי ישראל זקוקה לחוקה, לחוקי יסוד. אני סבור כי חוקי יסוד, בשלב זה, הם סכנה; שחוקה יכולה להוביל לפירוקה של החברה הישראלית, או למיסודה של חוקה כזו, שהיקף הפשרות וההסכמות הנדרשות להעברתה יהפכו אותה לרזה, מצומצמת וחסרת משמעות“. שביט, לעומתו, רואה בהיעדר חוקה את אחד הגורמים המרכזיים לצנטריפוגה הישראלית ובעיצוב חוקה הוא רואה תיקון גדול.
הדיסוננס בין הפרקים, בספרו של שביט, המתארים את החיוניות הישראלית, את ההצלחה הכבירה של הישראליות, את הנס הישראלי המופלא, לבין הפרקים המתארים את הניוון של החברה הישראלית, מעורר תמיהה. האומנם ייתכן פער כה גדול בין הגילויים השונים של הישראליות? שביט מודע לפער הזה והוא מתייחס אליו: “… הניגוד חד. בעוד שהגוף הפוליטי הלך והתנוון בעשורים הראשונים של המאה ה-21, הגוף הכלכלי–חברתי–תרבותי שגשג. העושר האנושי והחוויה האנושית התעצמו. הילודה, החדשנות, השירות, הבריאות, ההשכלה, ההתנדבות והיצירתיות נעו בכיוון ההפוך לכיוון שבו נעו הממשלה, הממסד והמערכת המפלגתית. ישראל האמתית כמו החליטה שהיא לא תיכנע לגחמותיה ולתחלואיה של ישראל הפוליטית. היא יצרה עולם מקביל של פריחה אנושית מפעימה, מרחיבת–לב“. אלא, שלטענתו, הדיסוננס הזה לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן והוא עלול להביא לקריסה.
ישראל הפוליטית נמצאת במשבר עמוק. “היא מופע מביש של פלגנות, שיסוי, הסתה ומלחמת שבטים. למרות כל האתגרים שבפניהם המדינה ניצבת, המערכת הפוליטית שלה לא מתמודדת אתם באופן שיטתי ומקיף. על פי רוב, היא נוטה להיות רדודה, שטחית ופופוליסטית. אין בה ענייניות ואין בה רצינות. אין לה מיקוד ואין לה תכנון. היא מתנהלת באופן כאוטי. היא משרתת אינטרסים אישיים, מגזריים ושבטיים, במקום לשרת את הטוב הכללי. לא נותר בה דבר וחצי דבר מהחזון של ממלכתיות“.
“משבטים לעם“
אולם אם ישראל “האמתית“, הלא–פוליטית, היא סיפור הצלחה גדול כל כך, מדוע שההצלחה לא תימשך, על אף הכשל של ישראל הפוליטית?
“עוצמתה הבלתי רגילה של ישראל האמתית אפשרה לה לשאת על גבה את חולשתה של ישראל הפוליטית, במשך שנים רבות. אבל האנומליה הזאת לא תאריך ימים. כבר כעת, היא לא מאפשרת קבלה של החלטות אסטרטגיות גדולות, התמודדות עם אתגרים מרכזיים והשקה של מפעלים לאומיים חיוניים. על כן, המדינה היהודית–דמוקרטית חיה את ההווה המסעיר שלה, מבלי להיערך לעתיד. חמור מכך: היא חיה את ההווה המענג שלה, תוך מִשכון של העתיד… כך, שלמרות הקסם המסוים שיש בחיים העשירים שהישראלים הצמיחו מחוץ לפוליטיקה והרחק מהממשלה, הקסם הזה הוא קסם מתעתע. וקסם מסוכן. כל ישראלי וכל ישראלית, אשר עיניהם בראשם, אמורים להבין שמצבה הנוכחי של ישראל הפוליטית מסכן את מדינת היהודים וכי הגיעה השעה לשאוב מישראל האמתית את האנרגיות העצומות שלה ואת היכולות העצומות שלה ולהשקיע אותן בבנייה מחדש ובתיקון ישראל הפוליטית“.
שביט מציע אתגר קונסטרוקטיבי; חזון ממלכתי של “משבטים לעם“, בדומה לחזון הבן–גוריוני, אך בהתייחס לאתגרים של ימינו. הממלכתיות החדשה תהווה “את המבנה האדריכלי של ישראל במאה ה-21, אשר תציע מודל ישראלי חדש ואשר תתמודד באופן כולל ועמוק עם האתגר הקיומי הטובע במצב הישראלי. אבל תעשה את כל זאת בדרך שונה לחלוטין מהדרך שבה עשה זאת בן–גוריון“.
שביט עומד על מהות הממלכתיות, השונה מכפי שהיא מצטיירת בשיח הישראלי העכשווי. “בשנים האחרונות, המונח ממלכתיות נתפש כמונח של נימוסים והליכות, של כוונות טובות, אזרחות טובה ואופן התנהלות מהוגן. אבל האמת היא שהמושג של הממלכתיות הוא מושג עמוק מאוד. הוא שכונן את ישראל וייצב אותה… על הממלכתיות החדשה יהיה לכבד כל שבט, כל מיעוט וכל יחיד ולא למחוץ זהויות קודמות, אלא להעצים אותן. ולא לשחוק חירויות, אלא לחגוג את העובדה שהחברה הישראלית היא חברה חופשית רב–גונית וססגונית. ולהוקיר את המסורת. ולמנף את העוצמות הגלומות בישראל האמתית. ובכך לגבש ליבה ערכית ישראלית ולהציע סיפור משמעות ישראלי… מתוך הבנה שכולנו כאן שווים, עלינו לשאוף ולהפוך את ישראל לקהילה של קהילות. ועלינו לאפשר לכל קהילה לממש את ערכיה, את אורחות חייה ואת תרבותה ובה בעת, היא קשובה לקהילות האחרות, לומדת אותן ומוקירה אותן“.
דרושה: ממלכתיות חדשה
הצגתי, על קצה המזלג, רעיונות עמוקים, של שני הוגים חשובים, בשני ספרים שעשויים להיות מסד לשיח ישראלי חדש, שנועד לבנות מחדש מרכז ישראלי, המבוסס על שיקום הציונות הממלכתית.
ראש ממשלת ישראל עומד בראש מפלגה ששמה מבטא וקטור צנטריפוגלי, “ימינה“, כאילו מה שחסר לנו הוא וקטורים החוצה – לשמאל או לימין. אני מקווה שהממשלה שהוא עומד בראשה, שיש בה ביטוי למגוון דעות רחב, לא תסתפק בדבק שהקים אותה על דרך השלילה, הרצון לשחרר את ישראל מהביביזם, ולא רק ב“לשרת את האזרחים“, אלא תשכיל לעצב חזון ציוני ממלכתי חדש, שיביא להתחדשות הנעורים הציוניים של ישראל.
אסיים בדברים שכתב ארי שביט על דש ספרו: “מדינת ישראל היא נס. כנגד כל הסיכויים, היא הייתה למעצמה רבת–עוצמה. אבל כעת, נשקף לה איום פנימי חמור. כדי להבטיח את עתידה של המדינה היהודית–דמוקרטית, עלינו לאחות את השסעים ולכונן ממלכתיות חדשה. עלינו לתת קול לרוב הישראלי וללכד את החברה סביב הציונות של המאה העשרים ואחת… הגיעה שעת תיקון“.
פירון, הרב שי; ישראל השלישית – בין ממלכתיות למסורתיות. קווי יסוד להתחדשות ישראלית, סדרת בית יוצר ישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות * ספרי חמד, ישראל, 2021. 229 עמ‘.
שביט, ארי; בית שלישי – מעם לשבטים לעם, סדרת בית יוצר ישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות * ספרי חמד, ישראל, 2021. 221 עמ‘.
