אחרי ה-7 באוקטובר, קונספציות, פרדיגמות ומיתוסים ראויים להישלח אחר כבוד לפח האשפה של ההיסטוריה. יהיה עלינו לגבש פרדיגמות חדשות, לחשוב אחרת
הטבח בשמחת תורה ומלחמת “חרבות ברזל” (שם זמני?) מחייבים אותנו לשידוד מערכות. קונספציות, פרדיגמות ומיתוסים ראויים להישלח אחר כבוד לפח האשפה של ההיסטוריה. יהיה עלינו לגבש פרדיגמות חדשות ונכון להפיח חיים חדשים בפרדיגמות שנשכחו, הושכחו, או התנוונו.
קונספציית “ויהיה טוב”, כפי שאני מגדיר אותה על פי שירו של יהונתן “רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב”, קרסה. כשנסוגונו ממנה, עזה, מסתבר, לא הפכה לסינגפור.
הקונספציה, שעל פיה בעידן הטילים אין משמעות לשטח, פשטה אף היא את הרגל. הרי ברור שאם כביש 6 יהיה גבולה המזרחי של ישראל, ורוחבה של המדינה יהיה כמחצית המרחק מגבול עזה לאופקים, גוש דן יהיה עוטף עזה ובטבח דומה, מרחץ הדמים יהיה כפול ומכופל.
הקונספציה של “צבא מקצועי”, המתאימה למדינה אירופית מוקפת ידידים, לא רלוונטית לישראל – מדינה קטנה מוקפת אויבים. מודל צבא העם, המבוסס בעיקרו על המילואים, הוא המתאים לנו. יש להגדיל מאוד את צבא היבשה ואת כוחות המילואים.
יש להוציא מן הנפטלין, לרענן ולהעצים יותר מאי פעם, את תפיסת ההגנה המרחבית, שבה יישובי הספר מאורגנים כיחידה צבאית המגנה על היישוב, האזור וגבול המדינה ובולמת את פלישת האויב, עד הגעת המסה הגדולה של מתקפת הנגד והעברת המלחמה לשטח האויב.
תפיסת “כוחנו באחדותנו” אינה סיסמה, אלא אמת חיינו. אחדות האומה היא אחריות עליונה של כל ממשלה. יש לקוות שכל ממשלה בעתיד תבין זאת ולא תחשוב שהיא יכולה לחולל מהפכות רדיקליות ללא הסכמה לאומית רחבה, בהתבסס על רוב קטן בכנסת, המבוסס על גורמים קיצונים.
יש לקוות גם שכל מי שינהלו מאבקים פוליטיים נגד ממשלות, יבינו את אחריותם לשמור על הלכידות הלאומית ומעל הכול – להתייחס אל ביטחון המדינה כאל קודש הקודשים, להשאיר מחוץ לכל מחלוקת פוליטית את צה”ל, את השירות בצה”ל, את השירות במילואים ואת ההתנדבות במילואים, את כשירות צה”ל. אלה שהודיעו על הפסקת ההתנדבות, או איימו בכך, היו מהראשונים שזינקו אל תוך התופת כשהותקפנו ויש להצדיע להם על כך. אין לי ספק שאיש מהם לא היה מעלה על דעתו לאיים בהפסקת התנדבות, אילו שיער את הצפוי לנו. כאומה במלחמה, וכזו אנו מיום קום המדינה, אין לנו לוקסוס לצעדים כאלה.
במאמר זה אתמקד בקונספציה שאותה אני מכנה “שקט ייענה בשקט”.
ביניים: ההתמכרות לשקט
הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל התמכרה לשקט, גם כשהשקט היה מדומה. ראיית השקט כמטרת-על סירסה את ישראל והפכה אותה לדפנסיבית ופאסיבית.
מי שמזוהה יותר מכול עם הגישה הזאת הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. נתניהו מתהדר במיעוט ההרוגים, יחסית, בשנות כהונתו. הוא גאה בכך שאינו נוטה להרפתקאות צבאיות ולסיכון חייהם של חיילי צה”ל. אכן, נתניהו היה זהיר ביותר בהפעלת הכוח לאורך השנים. הוא הקרין פחד ממלחמה, פחד מהרוגים ישראלים, פחד מהתמונות המצמררות של ארונות עטופים בדגלי הלאום.
איני אומר זאת רק לגנותו. לא הייתי רוצה ראש ממשלה שלבו גס בחייהם של חיילי צה”ל. לא הייתי רוצה ראש ממשלה שש אלי קרב, בחוסר שיקול דעת. אבל כאשר הפחד ממלחמה הופך לפחד משתק, זו פגיעה בביטחון ישראל. הרוח הזאת חלחלה כלפי מטה, גם לדרג הצבאי.
משמעות ההתמכרות לשקט, היא הסתפקות בתגובה על פגיעת האויב. כך, כל היוזמה נמצאת בידי האויב. כך, האויב יכול להתעצם באין מפריע. כך האויב יכול גם לקבוע את גובה הלהבות. כך הוא יכול לבחור את העיתוי של כל עימות, על פי נוחותו. כאשר האויב הוא ארגון טרור ברברי, ששיקוליו שונים כל כך מצורת החשיבה שלנו, הסכנה חמורה שבעתיים.
כאשר מכורים לשקט, מבליגים במשך שלוש שנים וחצי על הצתת שדות הנגב ומכילים את טרור ההצתות.
כאשר מכורים לשקט, משמנים את חמאס במזוודות של כסף קטארי, שאינו אלא פרוטקשן.
כאשר מכורים לשקט, כל מבצע מופסק בלי השלמת המלאכה ובלי לפרק את חמאס מיכולותיו הצבאיות. ברגע שהאויב מוכן להפסיק את האש – מופסקת האש. מתי האויב מוכן להפסיק את האש? כאשר הוא מרגיש שידו על התחתונה. במבצע “צוק איתן”, היו 12 הפסקות אש. בכל פעם שמישהו הציע הפסקת אש, ישראל קפצה והסכימה מיד. חמאס הפר אותה והלחימה נמשכה. אנו המשכנו לקפוץ על כל הפסקת אש, ללא קשר למצב בשטח.
כאשר מכורים לשקט, ונאלצים לצאת לפעולה נגד הג’יהאד האסלאמי, מעניקים חסינות לחמאס, מה שמאפשר לו להמשיך בצבירת הכוח וההכנות לטבח שמחת תורה, בלי לשלם מחיר.
כאשר מכורים לשקט, מתמכרים להגנה ולהתבצרות. מתמכרים לגדרות, לחומות, לממ”דים ולכיפות ברזל. במקום שכיפת ברזל תאפשר לנו לתקוף בכל העוצמה, כאשר העורף מוגן יחסית, היא הפכה תחליף למתקפה והיא מאפשרת לנו “להכיל” את הפשע המתמשך נגד האנושות, של ירי רקטות מכוון נגד אוכלוסיה אזרחית.
המדיניות הזאת אִפשרה לחמאס להפוך מכנופיית טרור לצבא טרור ברברי מפלצתי, שהנחית עלינו מכה נוראה וחולל טבח המוני ואכזרי חסר תקדים.
ביניים: מכה מקדימה בצפון
בשעה שחמאס התעצם ברצועת עזה, חיזבאללה מתעצם ביתר שאת בלבנון.
ההתמכרות לשקט הגיעה לשיאה בגבול הלבנון, לפני כחצי שנה, כאשר חיזבאללה הקים מאחז בתוך מדינת ישראל, על אדמתה הריבונית וישראל פחדה לסלק את המאחז.
ירי על מאהל כזה, כדי לסלקו משטחנו, לא צריך להגיע אפילו לרמת מ”פ. כאשר סיור רואה כוח של מחבלים בשטחנו, עליו להשמיד אותו.
אך זיהוי המאחז עלה לאורך כל שדרת הפיקוד, כאשר כל דרג מפחד לקבל החלטה ומגלגל את המידע כלפי מעלה, עד שהוא מגיע לדרג המדיני, דרג של שיתוק-על-מלא. הממשלה הכילה את הפלישה הזאת, הבליגה עליה ואפשרה למאחז להישאר במקומו לאורך חצי שנה.
אחר כך, סַפרו לנו שחיזבאללה מורתע. חיזבאללה מורתע? אנחנו מורתעים מחיזבאללה. איזו מדינה בעולם משלימה עם התנקשות כזו בריבונותה? בוודאי כאשר המתנקש הוא ארגון טרור.
החולשה הזאת, לאורך שנים כל כך, בדרום ובצפון, היא שהמיטה עלינו את אסון שמחת תורה.
הלקח ממתקפת שמחת תורה הוא: לעולם לא עוד.
המשמעות האופרטיבית של הלקח הזה, היא מתקפת-נגד-מקדימה נגד חיזבאללה.
מהן החלופות שעומדות בפנינו מול חיזבאללה?
חלופה אחת היא מתקפת פתע של חיזבאללה, שעלולה להיות חמורה הרבה יותר ממתקפת חמאס בשמחת תורה. עלינו להתייחס לחלופה הזאת כחלופה ודאית, אם יישמר כוחו של חיזבאללה.
החלופה השנייה היא מתקפה ישראלית עתידית. אי פעם בעתיד, בתקווה שחיזבאללה לא יקדים אותנו. משמעות הדבר היא המשך התעצמות חיזבאללה. ככל שנאחר, נמצא מולנו אויב חזק יותר, שינחיל לנו אבדות כבדות יותר.
החלופה השלישית היא מתקפה ישראלית כעת, בתנופת המלחמה הנוכחית. צה”ל מגויס ודרוך. אנו בתנופה של מתקפה. מוראות הטבח בנגב המערבי עדיין טריות ומעניקות לישראל לגיטימיות בין-לאומית.
הצידוק למתקפת מנע יזומה הוא מניעת הפתעה הרת-אסון כפי שחווינו בדרום. למתקפה עכשיו יש צידוק מדיני נוסף – לא אנו ירינו את הירייה הראשונה. לאורך כל השבועות, מתחילת המלחמה, חיזבאללה יורה, כך שמתקפה ישראלית עכשיו, אינה מכת הפתיחה.
על פי הפרסומים בתקשורת, ארה”ב לוחצת על ישראל שלא לתקוף ראשונה בלבנון. התמיכה האמריקנית בישראל, המוראלית, המדינית והביטחונית, לא תסולא בפז. זהו נכס שדרוש לנו לאורך המלחמה ואל לנו לשחוק אותו. לכן, נכון שישראל תהיה קשובה לבקשות ולציפיות של ארה”ב ולעתים, גם להסכים עם דברים שאינם רצויים בעינינו, כמו מסדרון הומניטרי.
אבל, בכל מקרה, עלינו לשמור על העצמאות בקבלת ההחלטות הנכונות לביטחון ישראל. החלטה האם ומתי תתקוף ישראל את חיזבאללה היא החלטה ישראלית בלבד. אני מקווה, שהדיווחים הללו הם דיסאינפורמציה שנועדה להרדים את האויב.
ההתמכרות לשקט נושאת פירות לטווח קצר, אך למדנו שהן הרות אסון. חובתה של ישראל להבטיח שמה שקרה לנו בשמחת תורה, לא יקרה עוד לעולם. יש לנו מצָפוֹן איום גדול יותר מחמאס. אם חיזבאללה יפתיע אותנו ויתקוף אותנו האסון יהיה כבד יותר. עלינו למנוע זאת בעוד מועד.
הדרך לכך, היא מתקפת-נגד-מקדימה להשמדת חיזבאללה.
ביניים: שיטת אלון
אסיים בציטוטים של יגאל אלון, שבעיניי הוא גדול האסטרטגים המדיניים והביטחוניים של ישראל. דברים שכתב לפני עשרות שנים, אקטואליים היום אפילו עוד יותר מכשנכתבו.
בספרו “מסך של חול” (1959), כתב אלון: “מרבית הסיכויים שמורים בשיטת התקפת-הנגד-המקדימה. יוזמה מקדימה פירושה: נקיטת יוזמה מבצעית ישראלית נגד ריכוזי כוחותיו של האויב, ותפיסת יעדים בעלי חיוניות ביטחונית על אדמתו של האויב, שעה שהוא נערך להתקפה על ישראל ובטרם יספיק לפתוח בהתקפתו למעשה”.
במסה שכתב ב-1968, לאחר מלחמת ששת הימים, הבהיר אלון, שגם לאחר הרחבת גבולותיה של ישראל, הזכות למתקפת-נגד-מקדימה בעינה עומדת.
“שומה על ישראל להוסיף ולקיים בידה את הזכות המוסרית והכושר המבצעי לערוך מתקפת-נגד-מקדימה אל מול מתקפה ממשמשת ובאה. הכוח להקדים את האויב נעשה חיוני יותר ויותר, ככל שגדלה והולכת הסכנה שהאויב יפעיל אמצעי לחימה מהירים ומוחצניים נגד מטרות ישראליות פגיעות”.
