הערב הקהילתי של משפחות ממ"ש ביונתן היה ערב של לבבות פתוחים. ערב שהזכיר לנו כמה חשוב לעצור ולהתבונן באחר, בילד השונה, בהורה המתמודד, במשפחה כולה. להתנהג בעדינות, בטקט, במודעות
השבוע, אצלנו ביישוב, התקיים ערב קהילתי בבית התרבות. זה היה ערב לא שגרתי, פאנל של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, שנתנו לנו הצצה אמיצה ואינטימית אל תוך עולמם. הם שיתפו, בכנות נדירה, על החיים לצד ילד מיוחד, על ההשפעות, ההתמודדויות וגם על האור והאהבה שנולדים מתוכן.
האמת? בגילי המתקדם, כבר קצת קשה להוציא אותי מהבית לערבים קהילתיים. אבל משהו בפרסום, ובמיוחד בשמות ההורים שהשתתפו בפאנל, גרם לי להכניס את האירוע ליומן ובאמת לתכנן להגיע.
עניין אותי לשמוע אותם. אולי זה גם בגלל מייל שנשלח פעם בקבוצת היישוב ונחרט לי בזיכרון. זו הייתה אם לילד אוטיסט שכתבה בפשטות, בלי מסכות משהו בסגנון הזה:
"הבן שלנו לפעמים נכנס לבתים זרים. הוא לא מתכוון, פשוט מרגיש שם בנוח. אם זה קורה, בבקשה תעדכנו אותנו, או שלחו אותו בעדינות חזרה הביתה".
ניסיתי לחפש את הנוסח המדויק ולא מצאתי, אבל אני זוכרת את הרוח, הרוח של אם אמיצה, שמביטה לעולם בעיניים פתוחות. מנסה להסביר, לתווך לשתף ואולי גם לבקש קצת חמלה.
מאוד התרגשתי ממנה. כי בעולם שבו אנחנו נזהרים לחשוף חולשה, היא בחרה להאיר את הלב.
כמה כוחות צריך בשביל זה! כמה דוגריות, כמה אהבה יש באימא שמבקשת מהקהילה להבין את בנה. לא לשפוט. רק לראות.
נקודה של לב
בעולם מתוקן, אולי לא היה צורך במייל כזה. כל בר דעת היה מבין שילד עם צרכים מיוחדים שנכנס לבית אחר מקבל חיוך, לא מבט חשדני. אבל המציאות שונה ואני לפחות יודעת על עצמי, שאין לי מספיק מודעות לנושא הזה.
אבל אני זוכרת שאז, כשקראתי את המייל ההוא, ישבתי עם הילדים שלי ושאלתי אם הם מכירים את הילד ואם הילדים רגישים אליו, מכילים, מסייעים.
היה לי חשוב להאיר להם נקודה של לב, כי הרגשתי שהמייל ההוא היה מין תמרור בשבילנו ושבלי שיחה אתם, גם אני עלולה לעבור ליד הסיפור הזה אדישה.
הנה, עברו כמה שנים ודווקא הזיכרון ההוא גרם לי להחליט להגיע לערב הזה.
אבל כמו שקורה לי לא פעם, כשהערב הגיע, הייתי עייפה וכבר חשבתי לוותר. עשר דקות לפני תחילת האירוע, עלתה בקבוצת הוואטסאפ היישובית תמונה של בית התרבות מואר, הכיסאות ערוכים עם שי קטן לכל משתתף, מרק חם, עוגות, וההורים כבר יושבים על הבמה, מחכים לקהל.
הרגשתי שההודעה הזאת קוראת לי שלא להתעצל. שמתי קצת סומק, כדי להסתיר את העייפות ויצאתי מהבית.
עושים שינוי גדול
איזה מזל שיצאתי. האולם היה מלא, הרבה מעבר לציפיות.
הפאנל היה מרגש במיוחד, בזכות הפתיחות והכנות של ההורים, ואולי גם בזכות המנחה, אב לילדה עם צרכים מיוחדים, ששאל מתוך מקום של לב וחיבור, לא של סקרנות.
יש משהו כמעט אלוהי בכוחות של ההורים האלו להחזיק את הכאב ביד אחת, וביד השנייה להתמודד אתו ולהאיר את הדרך לאחרים. לראות גם את האור, גם את התקווה.
בהזדמנות זו, אני רוצה להוסיף מילה טובה גם לוועדת ממ"ש שלנו. משפחות מובילות שינוי. ועדה קהילתית חמה ומסורה, ששמה לה למטרה לדאוג לילדים האלו ולמשפחותיהם. הם יוזמים ערבים מרגשים כמו זה, דואגים לסיוע, למודעות, לחיבורים אנושיים. כמה חשוב שיש קבוצה כזו בלב היישוב, אנשים שפועלים בשקט אבל עושים שינוי גדול.
זה היה ערב של לבבות פתוחים. ערב שהזכיר לנו כמה חשוב לעצור ולהתבונן באחר, בילד השונה, בהורה המתמודד, במשפחה כולה. להתנהג בעדינות, בטקט, במודעות.
לחנך את ילדינו לא רק להיות טובים, אלא לראות. לראות את הילד הזה, להבין שלפעמים ילד בן עשר מתנהג רגשית כמו ילד בן שלוש וזה לא "משונה", זה מיוחד.
כל כך חשוב ללמד את הילדים שלנו שלא כולם נולדו באותו קצב, אבל כולנו נולדנו עם אותו הצורך – להיות נאהבים. גם הילדים האלו, כמו כל ילד, רוצים חברים, רוצים להרגיש חלק, רוצים שמישהו יראה אותם באמת.
בין השורות של הערב הזה, שמתי לב לדבר נוסף: גם ההורים צריכים שיראו אותם. צריכים שהקהילה תחבק, שתזכור שהם גיבורים יום-יומיים, שמאחורי החיוך מסתתר מאמץ אין-סופי, אהבה בלי תנאי ועייפות שאין לה סוף.
בערב אחד, שגרתי לכאורה, בבית התרבות ביישוב, מצאתי את עצמי מתרגשת עד דמעות, כשהורים לילדים עם צרכים מיוחדים עלו לבמה ופתחו חלון אל עולמם. יצאתי מהבית כמעט במקרה וחזרתי עם שיעור חשוב על הקהילה שלנו, על חמלה וראייה אמיתית של האחר ועל הצורך בשינוי במודעות. הלוואי שאזכור את זה בלוח לבי. יש לנו נטייה להתרגש ולהמשיך.
