"העצים הבוגרים שאת רואה היום בקצרין, אנחנו שתלנו", מספרת דינה גיל, שחגגה השבוע 81. הסיפור של דינה גיל הוא סיפור על אהבה לטבע, על חינוך, על משפחה, על אובדן ועל הכוח להמשיך
אם הייתם מגיעים לקצרין לפני יותר מארבעים שנה, הייתם צריכים מגפיים. לא מטאפורה. מגפיים של ממש. העיר הצעירה הייתה אז שילוב של מנופים, בוץ, בתי מגורים שהלכו ונבנו וחבורה של אנשים צעירים שהגיעו לכאן עם הרבה אמונה ומעט מאוד תנאים. בתוך כל הבוץ הזה, התחילו דינה וחנניה גיל לשתול. בהתחלה, הם שתלו דשא ועצים ברחובות, עם מכוש וטורייה. אחר כך, מתוך צורך פשוט להשיג צמחים במחיר סביר, הקימו בשנת 1982, בחצר הבית שלהם, את המשתלה הראשונה בקצרין.
"העצים הבוגרים שאת רואה היום בקצרין, אנחנו שתלנו", מספרת דינה גיל, שחגגה השבוע 81 והיא עדיין מתחזקת משתלה יפה ומושקעת בחצר ביתה. זוהי אותה משתלה שהקימו היא וחנניה, בעלה שנפטר לפני 14 שנה. היא ממשיכה לעבוד, לפתח, למכור צמחים.
בין הצמחים, היא מספרת על קצרין של פעם, על הימים שבהם היו מתחברים לחשמל דרך בית הכנסת, על מינימרקט אחד שלא תמיד היה מה לקנות בו, על מגפיים שנאלצו לנסוע לקנות בעין זיוון בגלל הבוץ, על שכנים שהביאו צידניות עם קרח כדי לכבד את המשפחות החדשות בשתייה קרה ובעיקר – על קהילה שהרגישה אז כמו משפחה אחת גדולה.
הסיפור של דינה גיל הוא סיפור על אהבה לטבע, על חינוך, על משפחה, על אובדן ועל הכוח להמשיך.
דינה הייתה בת תשע, כשעלתה לארץ ממרוקו למעברה מנסי, בין משמר העמק למגידו. למרות הקשיים, היא זוכרת את התקופה הזאת כתקופה יפה ושמחה. בהמשך, עברה המשפחה לעכו.
מנופים ובוץ
איך הגעתם לקצרין?
דינה: "הכרתי את חנניה ז"ל, שהיה קיבוצניק מגשר, התחתנו וגרנו בעכו, אבל רצינו להתיישב במושב עובדים. בדקנו כל מיני מקומות, אבל איכשהו ראינו מודעה על קצרין שהולכת לקום. חנניה רצה להגיע לגולן ואני זרמתי. נרשמנו בשנת 1977, עברנו שלוש ועדות קליטה והתקבלנו. חנניה זכה במכרז הראשון לגינון בקצרין. הוא הגיע לפנינו לקצרין, כי עוד לא היו בתים מוכנים. הייתי אז בת 33, עם ארבעה ילדים – בן בכיתה ו', בת בכיתה ד', בת בגן חובה ותינוק. הגענו בשנת 1980. חצי שנה אחר כך, בדיוק בנו את רובע ג'. הבתים לא היו מוכנים עדיין, לא היה חשמל, אבל היינו צריכים לפנות את הבית בעכו, אז פשוט עברנו, בלי שהיו תנאים נוחים".
איך נראו הימים הראשונים?
"קצרין הייתה עיר של מנופים ובוץ. זה הזיכרון שלי. אבל האנשים היו מאוד חמים ונחמדים, קיבלו אותנו עם צידניות עם קרח וקרחונים ומאוד עזרו לנו. לי היה מאוד קשה להסתגל בהתחלה. היה מינימרקט אחד ולא היו מספיק מצרכים. היינו רצים בין המדפים להספיק לקחת, שלא ייקחו לנו. היה מפעל מגפיים בעין זיון. אני זוכרת שנסענו לקנות מגפיים, כי הבוץ היה טובעני. לאט לאט, הדברים הסתדרו. בהתחלה, היינו מחוברים לבית הכנסת ואז חיברו אותנו לחשמל קבוע.
"אחת הדמויות המשמעותיות בקליטה שלנו הייתה שולי לייבל. היא הייתה בוועדת הקליטה וגם הקימה תינוקייה. היא תמכה בנו, ביקרה, הביאה עוגה ובקבוק יין. (הם כבר לא גרים בקצרין עברו ליובלים). האנשים שהיו לפנינו קיבלו אותנו מאוד יפה. כשאנחנו הגענו, כבר היו גני ילדים ובית ספר. היו מורות צעירות ונחמדות והיה לילדים טוב".
במה עסקתם בהתחלה?
"לפני שעברנו לגולן, חנניה היה מדריך חקלאי ביד נתן ואני הייתי אמרכלית כוח אדם במשרד ממשלתי. כשהגענו לקצרין, הוא זכה במכרז הראשון לגינון ואני הצטרפתי אליו. היינו צוות של שישה, שלוש נשים ושלושה גברים וכולנו תושבי קצרין. כל העצים הבוגרים של קצרין, אנחנו שתלנו. שתלנו דשא, ממש שתילים, לא היו משטחים מוכנים. עם מכוש וטורייה, שתלנו בכל קצרין. במשך כמה שנים, קצרין זכתה בכוכבי יופי. אנשים היו עוברים עם אוטובוסים ומתפעלים מעבודת הגינון והטיפוח של העיר.
"אחרי שנתיים, מישהו אחר זכה במכרז וחנניה המשיך לעבוד אתו. במשך השנים, חנניה עבד גם כגנן של הכפר התלמודי ושל 'נופי גולן'. כשלא הייתה עבודה בגינון, הלכנו לעבוד בחקלאות במושבים. עבודה לא קלה, אבל עבדנו. לא בחלנו בכלום. בהמשך, הקמתי את התינוקייה בקשת ואחר כך, עבדתי במשך 25 שנה בבית ספר 'גמלא'. לימדתי מדעים וחינוך מיוחד ויזמתי שלושה פרויקטים בחינוך דרך לימוד הצמח. סמי בר לב שתל בכל קצרין צמחי מרפא, כדי שנוכל לקטוף ולייבש. לימים, לימדתי את רוברט, מנהל החווה החקלאית, את הסודות של הצמחים".
הכול היה יחד
מתי פתחתם את המשתלה?
דינה: "האמת היא שהמשתלה נפתחה מתוך הצורך. היינו צריכים לקנות צמחים לקצרין. התחלנו לקנות את הצמחים בסיטונאות, כדי להוזיל עלויות. בשנת 1982, הקמנו את המשתלה בחצר הבית".
איך נראו חיי החברה בקצרין של אותם ימים?
"לא היה אולם תרבות, בהתחלה. היינו אחד בשביל השני. היינו עושים טקסים של כל הגולן. אני זוכרת טקס יום העצמאות, במבוא חמה, עם מופע של אריק איינשטיין. היו מופעים לכל אנשי רמת הגולן. בהמשך, עשו בקצרין ומכל הגולן באו לקצרין. הכול היה יחד. הייתה אחדות. משפחה גדולה. הייתה מקהלה עם מירי שדה ועם אריה ברכה, מרמות. הייתה חבורת תאטרון של קצרין, שניהלה ענת ברין, ממעלה גמלא. הייתי שרה ומציגה. באחד מימי העצמאות, אפילו הופענו".
היו מקומות בילוי אז?
"הייתה מסעדה אחת בקצרין, מסעדת 'אורחה', של בן ציון, במרכז. היא הייתה המסעדה הראשונה. זה היה מקום הבילוי שלנו.
"בעיקר טיילנו הרבה. הכרנו את הגולן מכל הכיוונים – מפל דבורה, נחל זוויתן, משושים, יהודייה. זה היה חלומי. היינו יוצאים מהבית ממש לגן עדן. הייתה לנו חדוות אהבה לטבע.
"הילדים היו חיים בטבע. אין יום שלא היו הולכים לטייל בנחלים. הייתה חבורה מקסימה של נערים שהיו מטיילים תמיד יחד בפינות חמד בגולן".
דינה נושאת אתה גם את סיפור המשפחה. בנה הבכור, יובל, נהרג בתאונת דרכים בצומת הגומא. בשנת 1994, כשהיה בן 25, הוא חזר ממילואים ביום חמישי ולמחרת, נהרג בתאונה יחד עם חברתו, כאב שמלווה אותה יום יום, אבל היא דבקה בחיים. היא סבתא לארבעה נכדים שהיא גאה בהם מאוד וגם בילדיה עליהם היא מספרת לי בעיניים נוצצות. בתה, כרמית גיל, היא אמנית בין-לאומית, פסלת ופסיכותרפיסטית, התגוררה בקיבוץ בארי. היא סיימה ארבע שנות לימודים בהצטיינות, יצירה שלה נלקחה על ידי אוצר מאיטליה לוונציה והיא מציגה בתערוכות ברחבי העולם. גליה היא גרפיקאית, עובדת ב"ניסטק", מדויקת, פרפקציוניסטית ואמנית. נדב, הצעיר, מתגורר בכרכור, עצמאי, חשמלאי מוכשר. גליה מתגוררת בקצרין.
ספרי קצת על חנניה
דינה: "חנניה היה גם צלם ואיש טבע בכל רמ"ח איבריו. לפני 14 שנה, הוא נפטר. לאחר צום ביום כיפור, יצא לטיול של 20 קילומטר וכנראה התייבש ונפטר.
"הוא רצה לכתוב ספר על החיים שלו. הוא עלה לארץ לבד, בלי ההורים, דרך עליית הנוער והתגורר בקיבוץ גשר. הוא התעניין ברפואה ובתזונה והיה טבעוני. איש מיוחד. לצערי, הוא לא הספיק להוציא את הספר".
דינה נשארה בבית שאליו הגיעו אז בשנת 1980 וממשיכה גם היום את המשתלה שהקימו יחד.
מה המשתלה עושה לך היום?
"המשתלה היא חלק מהסיפור שלנו בקצרין. היא גם מזור לטרגדיות שפקדו אותי. חרף הקושי, אני ממשיכה לפתח את המשתלה. המשתלה ממשיכה לשרת היום אוכלוסייה מגוונת, גם מקצרין וגם מהגליל. מרגש אותי שאנשים באים. זה משמח אותי. זה מקום קסום. הצמחייה עושה טוב לנפש. אני גם מאמצת נערים עם צרכים מיוחדים. הם עובדים אתי, כמובן בשכר. אני רוצה לתת להם מקום. אני ממשיכה בכל העוצמות שלי ואני נהנית.
"כשאני מסתכלת על קצרין היום, אני נזכרת בבוץ שהיה פה. במנופים. במכוש ובטורייה. בעצים הקטנים ששתלנו והפכו לעצים גדולים. איזו עיר יפה קצרין, מלאה פרחים וכל הזמן צומחת".
