מוסר הפוטר את הפרט מחובת הצדקה, ועושה זאת בשם הצדק, כביכול, הוא מוסר עקום. בחברה שאין בה צדקה, לעולם לא יכון צדק
בין התגובות הרבות שקיבלתי, על מאמרי “תחיית מדינת הרווחה“, הייתה גם התגובה הזאת: “צריך גם להבין את עומק המונח ערבות הדדית וצדקה – זו איננה חובת המדינה, כי אם זו של הפרט. כשהמדינה לוקחת אחריות, פירוש הדבר שהפרט הסיר מעצמו אחריות וזו איננה כוונת הבורא/ התורה וד“ל“.
כותב הדברים היטיב להציג את האתיקה הפרוטסטנטית שהיא בסיס הקפיטליזם. הפילוסוף, הסוציולוג והכלכלן הגרמני מקס ובר (1864-1920) היטיב לתאר זאת במסתו “האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם“.
על פי האתיקה הפרוטסטנטית, אין מקום לחתירה לצדק חברתי, או לשוויון, כי את דמות החברה קובע האלוהים. ההצלחה הכלכלית היא מתת אל. אדם שהצליח כלכלית – אות הוא שהנו אדם חרוץ וצנוע, שעבד קשה וזכה בפרי עבודתו. לכן, על האדם לחתור ככל האפשר להגדלת העושר, כיוון שהעושר הוא עדות לכך שאלוהים אוהב אותו. את תוצאות העושר אין הוא צריך להקדיש לנהנתנות ולרמת חיים מעבר לצרכיו, אלא להשקעה בעסק עצמו, על מנת להגדיל את הכנסותיו ולפילנתרופיה. האתיקה הפרוטסטנטית, כותב ובר, מביאה להתפתחות היזמות העסקית שמטפחת את עצמה.
על בסיס האתיקה הפרוטסטנטית, קובע ובר, צמח הקפיטליזם וגם אם במידה מסוימת היה למעין גולם שקם על יוצרו (ערך הצניעות, למשל, אינו מאפיין אותו) – רוח הקפיטליזם מבוססת על אותה אתיקה.
לא בכדי, מרגרט תאצ‘ר, שחונכה על ברכי הכנסייה האנגליקנית, (שהיא חלק מן הנצרות הפרוטסטנטית), הטיפה לציבור לפתוח את כיסיו ולגלות נדיבות. מצד אחד, היא שללה כל תפיסה של אחריות חברתית ומדינית לצדק חברתי ומצד שני, היא עודדה את הפילנתרופיה.
צדק וצדקה
אין זו האתיקה היהודית. חוקי השבת, השמיטה, היובל ועוד, מבטאים חתירה לצדק חברתי ולשוויון. מוסר הנביאים הוא מוסר המבטא דרישה לצדק חברתי ולשוויון. המעשר, הלקט, השכחה והפאה אינם פילנתרופיה, אלא דרישה ממי שיש לו, על פי חוק, לתת משלו לעני. זו אינה צדקה.
היהדות מעודדת צדקה, נדיבות, תרומה לזולת כערך עילאי, אך לא במקום הדרישה לצדק והחתירה לצדק, אלא לצדם ובנוסף להם.
לצערי, בשיח בן ימינו, יש כביכול סתירה בין צדק וצדקה. יש המהללים את הצדקה והנדיבות ובזים לצדק החברתי, שהוא “בולשביקי“. יש המהללים את הצדק החברתי וסולדים מן הצדקה, בטענה שהיא משת“פית של חוסר צדק וסייענית של העוול.
מהו היפוכו של צדק? בעברית שאני מכיר, היפוכו של הצדק הוא עוול. דומני, שיש מי שישיבו על שאלה זו – “צדקה“.
איך זה קרה, שהצדקה מותגה כערך מנוגד לערך הצדק? היה זה ראש הממשלה אהוד ברק, שכאשר התפרסם בקדנציה שלו דו“ח העוני ובו ממצאים קשים, הוא קרא לעשירים “פתחו את המקררים” והתנער מאחריותה של המדינה לתיקון חברתי ולמאבק בעוני
איך זה קרה, שהצדקה מותגה כערך מנוגד לערך הצדק? אולי זו ריאקציה לתאצ‘ריזם, שלא הצטמצם לבריטניה, אלא התפשט בעולם כולו וגם אצלנו. היה זה ראש הממשלה אהוד ברק, שכאשר התפרסם בקדנציה שלו דו“ח העוני ובו ממצאים קשים, הוא קרא לעשירים “פתחו את המקררים” והתנער מאחריותה של המדינה לתיקון חברתי ולמאבק בעוני.
במאהל המחאה בקריית שמונה, בתקופת המחאה החברתית ב-2011, התנוססה כרזת ענק: “צדק, לא צדקה“. כרזה אחרת, שראיתי באותה תקופה, הרחיבה ל“צדק ורווחה, לא רווח וצדקה“. “רווח” אינה מילה גסה בעיניי ואין היא סותרת את הרווחה. אך בוודאי ובוודאי שאין כל סתירה בין “צדקה” לבין “צדק” ו“רווחה“.
לא בכדי המושגים צדק וצדקה נובעים מאותו שורש. אלו מושגים קרובים, המשלימים זה את זה. בשפת המקרא, המונח צדק מתייחס למשפט הוגן. המונח צדקה, מתייחס לצדק חברתי. צירוף המונחים, “משפט וצדקה” שכיח מאוד בתנ“ך ובעיקר בדברי הנביאים.
ערבות הדדית
הצדקה היא דרישה מן הפרט לתת משלו למען העניים בחברה, למען היתום, האלמנה והגר.
במדינת הרווחה המודרנית, חובת הצדקה אינה נעשית ישירות, מן העשיר לעני, אלא דרך מנגנון מדיני – מס ההכנסה ושאר המסים, שנועדו לאפשר למדינה לעזור לחלשים ולמוחלשים, לצמצם את אי השוויון ולהעניק רווחה, חינוך, תרבות, בריאות וביטחון לכול
במדינת הרווחה המודרנית, חובת הצדקה אינה נעשית ישירות, מן העשיר לעני, אלא דרך מנגנון מדיני – מס ההכנסה ושאר המסים, שנועדו לאפשר למדינה לעזור לחלשים ולמוחלשים, לצמצם את אי השוויון ולהעניק רווחה, חינוך, תרבות, בריאות וביטחון לכול. אולם האם המדינה היא חזות הכול? למעט תשלום חובת המס, האם אין מקום להתנדבות, לתרומה אישית, לעשייה למען הזולת, למען האחר, למען החלש?
היהדות מעלה על נס את ערך הערבות ההדדית – “כל ישראל ערבין זה בזה“, ומהגשמת הערך הזה אין פְּטוֹרִים; הוא מחייב את הכלל ואת הפרט, את המדינה, את הקהילה, את העסקים, את החברה האזרחית ואת האנשים כפרטים.
“אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה“, נאמר בתלמוד בבלי (גיטין ז‘, ע“ב). כלומר, אפילו עני, שאינו מסוגל לפרנס את עצמו ונאלץ להיעזר בצדקה כדי לקיים את משפחתו, מחויב בצדקה, מחויב לתת מעט מן המעט שיש לו למען הזולת. הרמב“ם הגדיר סכום מינימום שפחות ממנו לא ייחשב כמילוי חובת הצדקה. הצדקה, ביהדות, היא שילוב של וולונטריות (“כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ“) עם חובה.
למה נדרש עני לתת לזולת? כיוון שעצם הנתינה היא ערך והיא חשובה לנותן לא פחות מאשר למקבל; היא מחנכת אותו להיות אדם טוב יותר, בעצם תרומתו לזולת.
מוסר הפוטר את הפרט מחובת הצדקה, ועושה זאת בשם הצדק, כביכול, הוא מוסר עקום. בחברה שאין בה צדקה, לעולם לא יכון צדק. חברה שהחברים בה משליכים את כל יהבם על “המדינה” ומתנערים מחובתם לתרום ולעשות, היא חברה חולה. חברה מתוקנת היא חברה שערכי הערבות ההדדית והאחריות החברתית הם מרכזיים בה, הן ברמת המדינה, הן ברמת הקהילה והן ברמת הפרט.
בתקופה בה שירתי כמנהל מתנ“ס הגולן, נערך בכנס החברה למתנ“סים רב–שיח, שבו איש הרדיו מיקי מירו נזף בנו, המתנ“סים, על כך שבעשייתנו למען הקהילה, אנו משחררים את המדינה מאחריותה לאזרחיה ומשמשים אליבי להשתמטות זו. דבריו קוממו אותי, דווקא כמי שנאבק למען מעורבות המדינה בחברה ובכלכלה למען רווחת האזרח, כיוון שגם אם המדינה תמלא את מחויבותה כראוי, עדיין יש מקום לעשייה רבה מצד הקהילה והפרט. לא כל שכן, כאשר המדינה אינה מקיימת את כל מחויבותה, חובת האזרח והקהילה, לצד מאבק לשינוי ברמת המדינה, לקחת אחריות חברתית.
עלינו להעלות על ראש שמחתנו את ערך הערבות ההדדית, הכולל בתוכו את הצדק ואת הצדקה, שאינם סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה.
