אני עוצרת ברצון לטרמפיסטים, במיוחד בחופש הגדול, אבל הריח שהם מכניסים אתם לרכב הוא בלתי אפשרי. לא שמעו אצלכם על דיאודורנט, חבר‘ה? כי אני רגישה לריחות. המתבגר רצה לעבוד בחופש ואיפה הוא בחר לעבוד? ברפת…
הקיץ והחופש מביאים אתם המון מטיילים לגולן. תחנות האוטובוס מלאות בנערים ובנערות שמחים, עם כובעים על הראש ותיקי טיול ענקיים. גם כשאני ממהרת ובשיחת טלפון חשובה, צו הלב והמצפון אומרים לי לעצור להם ואני עוצרת. תמיד קופצים מהתחנה עוד כמה חברים. בדרך כלל, לוקח להם זמן להתלבט אם כדאי להם לעלות, או לחכות לטרמפ אחר. עד שהם מעמיסים את כל הציוד, ואחר כך כשהם יורדים, אני צריכה לגייס סבלנות, לחכות שירדו וייקחו את כל התיקים ובדרך כלל, הם משאירים חגורת בטיחות אחת בחוץ, לא סוגרים טוב הדלת ומפילים החוצה איזו שקית שהייתה על הרצפה. עם כל אלו, אני עוד יכולה להסתדר.
הבעיה הקריטית של הטרמפיסטים האלו, בעצם שלנו, הנהגים, היא הצחנה ושובל הריח שהם מכניסים אתם לאוטו. לא פעם, אני מרגישה שאני עומדת למות מהפצצה המתקתקת של הריח. אני פותחת חלונות, מוציאה ראש החוצה וכלום. הריח נדבק ואני רגישה לריחות וקשה לי…
לפעמים, בא לי לברוח מהאוטו של עצמי, או פשוט לעצור ולהעיף את כולם החוצה, בעוון של פגיעה בנהגת עם הסירחון. לעזאזל, הם לא מריחים את עצמם לפני שהם נכנסים עם הפיגוע הזה לאוטו שלי?… אחר כך, המתבגר כועס כשאני מתלבטת, אם להעלות אותם כשהם בתחנה.
קשה לי עם הריח.
“למה הם לא שמים דיאודורנט?”, אני זועמת עליו כאילו היה חלק מהם והוא מסביר שהם “בטח שמו בבוקר ואז נכנסו למעיין והאפקט נגמר ועכשיו את סובלת“.
“ומה את רוצה?”, הוא ממשיך, “בנים לא מסתובבים עם דיאודרנט בתיק כמו בנות“.
הוא מנסה לשכנע ולהסביר ואני משביעה את הבנים שלי לא לשכוח להצטייד בדיאודורנט. אף אחד לא אמור להתעלף מהריח הרע הזה.
האמת היא שחופש ומתבגרים זה די סבבה. כשאת אמא לילדים בוגרים, החופש הגדול הופך להיות פחות מלחיץ, לפחות אצלנו בבית. אני זוכרת את עצמי עם הקטנטנים, עובדת ביולי–אוגוסט, חופש במעון ואחר כך בגנים והיינו שוברים את הראש למצוא להם פתרונות. ייסורי המצפון היו עובדים שעות נוספות וצי של בייביסיטריות ודודים ושכנים וכל מי שיכול היה להושיע ופתאום, שמתי לב שהגיע החופש, כבר אין לי ילדים בקייטנות ואף אחד לא באמת צריך אותי, מלבד כמה גחמות של פינוקי אוכל ויותר כביסות. בגדול, יש תחושה של הקלה.
מה רע בצרכנייה?
כשהמתבגר הגיע לשלב של עבודה בחופש, ובחר ללכת לעבוד ברפת, נזכרתי בעצמי כשהייתי בגילו. עבדתי במפעל השוקולד “ורד הגליל“, בצפת, כמה שנים ברציפות. ממש אהבתי את העבודה עם השוקולד. כנראה שמאז התחיל הרומן הרציני שלי אתו. אכלנו המון, בכל מיני טעמים ומילויים, שהיום לא קיימים כבר. בכל זאת, עברו מעל 30 שנה. אבל אני ממש זוכרת שמגיל מאוד צעיר יצאתי לעבוד בחופש וכשאני רואה את הילדים שלי רוצים לעבוד גם, חרוצים ומשכימים קום ועובדים וחוסכים לעצמם כסף, זה משמח אותי.
“אבל למה דווקא ברפת?”, שאלתי אותו לא פעם, “לא עדיף במטע של המנגו, או בצרכנייה? משהו עם ריח יותר נעים ומשהו לאכול…”, אבל הילד רצה לעבוד ברפת ומי אני שאמנע ממנו להגשים את השאיפה לחלוב פרות שמדשדשות בהפרשות שלהן…
גם אם הוא מגיע הביתה עם ריח, שאלוהים ישמור, ואני לא מרשה לו להתקרב אליי לפני המקלחת, ואני בכלל זוכרת אותו לפני רגע, ילד שלא אוהב להתלכלך, אני רואה שהוא מגיע שמח, מתרגש מהמלטות, נהנה לעבוד בצוות עם מבוגרים ומתלהב מהחוויות.
הוא נעשה גבוה ושרירי, עם לוק של מושבניק ואני כל כך גאה בו בשילוב הזה של עבודה במושב, עם טיולים ונחלים ומעיינות בגולן וגיחות לכנרת וערבי פויקה ופק“ל קפה ומשחקי כדורסל במגרש ועוד.
גם המתבגרת, שעוד לא הגיע לגיל שאפשר להתחיל לעבוד, עושה בייביסיטר. רק לפני רגע, הייתי צריכה לדאוג לבייביסיטר בשבילה והנה, היא הפכה אחראית ובוגרת וגם היא בקטע של מעיינות ונחלים וטבע ויצירות. היא מציירת יפה. אומנם יושבת שעות מול המסך, אבל איכשהו, מצליחה לשכנע אותי שחופש עכשיו ושאני צריכה להרפות ולתת לה ליהנות מסדרות איכותיות שהיא רואה.
האמת היא שכל כך כיף לי, שגם הקטנים שלי כבר מתבגרים ומעסיקים את עצמם בחופש בדברים חיובים, עד שאני מוכנה לסבול גם את זמן המסכים ואת ריח הרפת וריח הטרמפיסטים הרבים שמנצלים את הזמן שלהם בטיולים בשבילי הארץ, כי יש לנו נוער נפלא וכיף לי לראות אותם מבלים בחופש בטיולים ובצבירת חוויות טובות ושוות.
