יונתן שפירא הוא פעיל שמאל, יוזם מכתב הטייסים הסרבנים, שהשתתף גם במשטים לעזה. איה כורם כתבה ושרה עליו. עכשיו הוא מוציא אלבום בכורה. אין מעשה פוליטי אחד של שפירא שאני יכול להסכים אתו. אדם, בעל אג’נדה סדורה כשלו, ייתן לה, מן הסתם, לזלוג אל יצירתו. כמאמר הקלישאה, אני מוכן להילחם על זכותו של האיש להגיד ולעשות, במסגרת החוק הישראלי, ככל העולה על דעתו.
בואו נתחיל. לשפירא יש קול נמוך, עמוק ונעים, מלטף כזה מלמטה ואני, מה לעשות, יש לי קראש על קולות כאלה: ליאונרד כהן, עמיר לב, אריק סיני ועכשיו גם יונתן שפירא. הכתיבה שלו מצוינת, מחורזת לעילא, עם התחכמויות כאלה, גמישויות קטנות של העברית (ומאיר אריאל, שגידל שפם בינתיים, מחייך תחתיו בקטן עכשיו). בסיר של שפירא יש את המרכיבים הבאים: העדר, מחוץ לעדר, העוול שנעשה לפלסטינאים, שירותו בצה”ל (טייס), השואה, יונתן הילד, יונתן הבוגר.
בתהליך הבישול של כל זה, שפירא בוחש היטב ומערבב, מתוך תקווה שהמאזין יקנה את החיבורים הפרומים. הוא שר ביידיש “שריפה, אחים, שריפה” ועובר לתרגום של זה בערבית, לתפארת התובנה: אנחנו עושים לפלסטינאים בדיוק מה שעשו לנו האנטישמים באירופה. הוא מכנה את טייסי צה”ל – “מלאכי המוות”, שבאים ב”אווירון, עם פצצה של טון” והורגים ילדים. הוא לא רוצה לצאת למילואים בשטחים כי “קשה לי לירות בילדים”. המשפטים האלה והרבה דומים להם מרוצפים בשירים בתחביר בוטח, כעובדות מוגמרות. כך זה בעיניו.
הוא כואב את כאבו של מגורש-בעל-זכות-השיבה-עם-מפתח, שנולד באיג’ליל אל קיבליה, שזה יוצא בין גלילות להרצליה. השיר הזה, אגב, בהתעלם מהפתטיות והדרמה, הוא יפהפה. האם ייתכן ששדות התות, ברמת השרון, איפה שגדל שפירא, נמצאים אף הם על אדמה פלסטינאית? אין התייחסות לזה אצל שפירא ונזכיר בעניין הזה לטובה את יענקל’ה רוטבליט, בשירו “שייח’ ג’ארח”, שהודה כי אכן ביתו היה של ערבי.
כך ששפירא לא מחמיץ הזדמנות לטפטף את הארס שלו לכל מי שלא חושב כמוהו, בדרך כלל בהקשר הנאכבי.
המוזיקה של שפירא שובת לב. הלחנות פשוטות, שהולכות אל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, נתמכות בגיטרות אקוסטיות, אקורדיון והרבה “או-הו” ו”הו-הו”, מצדו וגם מפי “מקהלת פרחי אג’ליל”, (כולם ישראלים) שמלווה אותו. ההלחנות האלה, כשהן מושרות בקול המלטף שלו, מטרתן אחת: לשכנע אותנו שהוא-הוא ארץ ישראל הישנה והטובה וכל העדר הלאומנו-ימנו-הרהביתי טועה ומטעה.
זה הדבר הראשון ממנו שאני לא מעביר בבית ספרי. שפירא, עם או בלי אקורדיון, לא יכול להסתופף בצִלם של הגדולים ההם מאז. שפירא, כנפיים או לא, לא שייך לארץ ישראל, בטח לא לישנה ולטובה ההיא. אני חושב שלחן, על כל הנלווה לו (עיבוד, תזמור, הפקה) תפקידו לשרת את הטקסט. אצל שפירא, הקונטרסט העולה מחיבור הלחנים האלה עם הטקסטים האלה צורם את האוזן.
הדבר השני שאני לא מוכן לקבל ממנו הוא זיהום זכר השואה בהקשרים פרו-פלסטינאים. לא תמצאו אותי אומר שאנחנו מתייחסים לשכנים בהגינות, אבל לרמוז שזה דומה לשואה שעברו אבותיי באירופה, הדור-שני שאני לא מוכן לסבול דברים כאלה, לא משפירא ולא מעוד אלף כמוהו.
יהוא ירון הפיק את זה מוזיקלית ויש כאן את אדם בן אמיתי, עוזי רמירז, עדי רנרט ושחר חזיזה, בהחלט נבחרת נגנים מכובדת, שנותנת עבודה.
לא הרגיז אותי יונתן שפירא. אני קצת מצטער בשבילו. פעם אחת: אם, חס וחלילה, יקרה הנורא מכול, הוא ודעותיו יהיו עם כולנו על החוף ופעם שנייה: אדם כמוהו, שיודע כל כך בדיוק איפה יושב הצדק ומה נכון לעשות, המקום שלו לא באולפן, עם גיטרה ומיקרופון.
יכול להיות שהוא לא חשב על כל זה. אני חשבתי.
