בנעורינו, בתנועה, אהבנו את אריק ושלום, חוה, מתי ושלמה, יהודית ונורית, “כוורת” ו“תמוז“. את “פיקה צביק“, אהבנו לשנוא. לעגנו לו. התפאורה הסתירה לנו את הגאונוּת
“מת אב ומת אלול, ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עמם“. וגם צביקה פיק מת באב.
משחר נעוריי, אהבתי מוזיקה עברית. זו לא הייתה רק אהבה פרטית, אלא גם קבוצתית. קבוצת ההשתייכות שלי, חבריי לתנועה, הייתה מחוברת מאוד לאריק איינשטיין ושלום חנוך, חוה אלברשטיין, מתי כספי, יהודית רביץ ונורית גלרון, להקת “כוורת” ובהמשך, “גזוז“, להקת “תמוז“, יוני רכטר, שם טוב לוי ושלמה גרוניך. אהבנו אותם מאוד. אהבנו להאזין להם, לשיר את שיריהם. אולם כנערים, היה לנו גם צורך לאהוב לשנוא ולשם כך צריך שיהיה מי שנאהב לשנוא אותו. היום מכנים זאת “האחר“. ה“אחר” שלנו היה צביקה פיק. “פיקה צביק” כינינו אותו בלעג וזה היה ממש מצחיק. או כך, לפחות, חשבנו.
צביקה פיק סימל בעינינו את התרבות האחרת – את מה שעורר את סלידתנו. האיש האקסטרווגאנדי הזה, עם סמלי הסטאר, עם הנצנצים והפייטים, עם השיער הצבוע בשלל צבעים, עם הבגדים הרעשניים והנוצצים, עם דבוקת הנערות, המעריצות ההיסטריות והצווחניות, הנשרכות אחריו ובכלל – פולחן אליל הנוער, אליל הזמר שהוא טיפח.
קשה היה להכחיש שהלחן ל“נאסף תשרי” ול“לא אני הוא האיש” יפה. אז מה? לא ניתן לעובדות לקלקל את העמדה הנחרצת שגיבשנו.
אם האזנתי לשיריו, היה זה לצורך תחביבי באותם ימים – חקיינות. ידעתי ואהבתי לחקות, ונהגתי לחקות פוליטיקאים, זמרים וכמובן, את המורים. מה כיף יותר מפרודיה לועגת על פיקה צביק, עם הבלטה מגחיכה של האנפוף שלו?
רוקר גדול
חלפו שנים. ליתר דיוק, עשרות שנים.
עדיין אני אוהב את אריק וחוה, את שלום ומתי כספי, את שלמה ארצי ויהודית רביץ ו“כוורת” וכל הגוורדיה ואת שיריהם.
אבל דעתי על צביקה פיק השתנתה מן הקצה אל הקצה. אני מכיר היום בגדולתו כאחד המוזיקאים הגדולים שלנו, כמלחין גאון, היוצר מלודיות נפלאות, כמעט אמרתי מושלמות. במאמר שפרסמתי, כאשר זכה בפרס אקו“ם למפעל חיים, בשנת 2011, הצגתי את השינוי שחל לאורך השנים בגישתי לצביקה פיק. כאדם בוגר, אני רואה בצביקה פיק אמן בסדר גודל של מוזיקאים כמתי כספי, שלמה גרוניך ויוני רכטר. לפני 40 שנה, לא הייתי מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה. אז נהגנו לזלזל בו, בזמר הפופ, איפה הוא ואיפה הרוקרים – שלום ושמוליק קראוס ודני ליטני וכד‘. אבל האמת היא שצביקה פיק הוא בהחלט רוקר. רוקר גדול. הוא היטיב לשלב פופ ורוק.
לא, איני אוהב את סגנון חייו. גם היום, למעלה מארבעים שנה אחרי תקופת הנעורים עליה דיברתי, נשארתי נאמן לג‘ינס, לטריקו ולסנדלים, בדיוק כפי שהייתי אז. ה“לוק” הראוותני והרהבתני של צביקה פיק רחוק מטעמי היום, בדיוק כמו אז.
אבל בראייה בוגרת, אני עושה אבחנה ברורה בין האמנות לבין התפאורה של האמן ומרגע שהצלחתי לעשות את האבחנה הזאת, גיליתי מחדש את צביקה פיק, האמן הגדול.
שינוי כיוון
צביקה פיק נולד בפולין, לפני 72 שנים, דור שלישי של מוזיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5 ותחילת דרכו הייתה במוזיקה הקלאסית. בגיל 8, עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון “אנזגי“, בר“ג.
צביקה פיק מת באב, ולא בכדי מותו באב העלה בקרב רבים את האסוציאציה לשירו המקסים, אחד היפים בשיריו, “נאסף תשרי“.
השנה – 1978. צביקה פיק, אליל הזמר, זמר השנה ברשת ג‘ ובגל“צ, הוציא את תקליטו המוצלח ביותר, שזכה להצלחה היסטרית – “מוזיקה“, עם להיטיו הגדולים “נאסף תשרי“, “מרי לו“, “אהבה בסוף הקיץ“, “מעלה מעלה“, “לא אני הוא האיש“, “שוב נתחיל מחדש” ואחרים. את רוב השירים כתבה אשתו, באותם הימים, מירית שם אור, אך הוא שילב בתקליט שירי משוררים – אלכסנדר פן ושני שירים של נתן יונתן. אגב, את “נאסף תשרי” הוא הוציא עוד זמן קצר קודם לכן, באותה שנה, בתקליט שירי משוררים.
שיר כזה, שירת משורר, לא מתיישב בתודעתנו עם מצעדי פזמונים דווקא. אבל האמת היא שהוא קשור מאוד למצעד. ב-1977, נבחר צביקה פיק לזמר השנה ומלחין השנה ברשת ג‘. עורכת המצעד, דליה הלר, ביקשה ממנו להלחין, בזכות היבחרו, שיר של משורר – שירו של נתן יונתן “מת אב ומת אלול“. היא פנתה קודם לכן ליונתן וקיבלה את רשותו. היא אף קיבלה את רשותו לשנות את שם השיר ל“נאסף תשרי“, שם קצר וקליט יותר. השיר היה ללהיט ענק, כעבור שנה, הוא זכה לתואר “שיר השנה” (והקדים אפילו את יצירת המופת “עטור מצחך” ואת הלהיט הישראלי הראשון שזכה באירוויזיון – “אבניבי“).
מקלילות השיכר – לעצב השכול
סיפרתי בתחילת המאמר על היחס המזלזל של חבריי ושלי לצביקה פיק. האמת היא שהיחס המזלזל היה גם מצד עורכים, מבקרים ומוזיקאים, שזלזלו בעיקר במילות שירי הפופ שהוא שר והנה, הוא פרץ עם “נאסף תשרי“. השיר הזה שינה את היחס אליו, פתח אליו קהלים אחרים, מבוגרים יותר, אוהבי שירה. בעקבות השיר הזה, חברת CBS היוקרתית והאליטיסטית חתמה אתו על חוזה. פיק עצמו אמר על כך בריאיון לעיתונאי דודו אורן: “מבחינה מוזיקלית מקצועית, אחרי השיר הזה, כאילו נולדתי מחדש“.
פיק הופיע עם השיר בתכנית הפופולרית “עוד להיט” וחשף לראשונה לקהל הישראלי את הסינתיסייזר, שהיה אז חידוש בישראל. כמו ברבים משיריו, גם “נאסף תשרי” מתאפיין במעברים חדים ומפתיעים, בין לחן נוגה בבתים, לפזמון סוער וקופצני.
אז מה הסיפור של השיר הזה? הסיפור מתחיל בשליש הראשון של המאה ה-11. משורר יהודי בגרנדה, ששמו שמואל אבן נגרילה, וכינויו רבי שמואל הנגיד, שהיה שר הצבא של ממלכת גרנדה המוסלמית, כתב שיר שאלו מילותיו:
מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם / גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,
בָּאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.
לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם / וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם
וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה / בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יוֹמָם!
ובכן, מדובר בשיר יין. הוא מתחיל במילים “מת אב“. זה נשמע כמו התחלה של קינה על מותו של אדם. ואז “מת אלול“. מסתבר שמדובר בחודשי השנה. אז נהוג היה לקרוא את השירים במשתה וסוג כזה של תרגילים רטוריים נועד למשוך את הקהל. השיר היה שיר שיכורים קליל.
במלחמת יום הכיפורים, נפל ליאור, בנו של נתן יונתן. כעבור שנה, הוציא יונתן את ספרו “שירים“. בספר הנפלא הזה, התפרסם השיר. נתן יונתן נטל משירו של ר‘ שמואל הנגיד את שורות הפתיחה והעתיק אותם משיר שיכורים הדוניסטי קליל, לשיר של קינה והגות. הפתיחה, כמו הפתיחה של השיר המקורי, מבטאת תחושה קֹהלתית של סופיות, אך בניגוד למעבר הקליל ליין, בשירו של שמואל הנגיד, קינתו של יונתן ממשיכה לעסוק במוות ובסופיות, בגחלת העמומה, באהבת הקיץ הגדומה, באישה השונמית, שנשלחה להיות לדוד לנחמה, אך אפילו היא לא הצליחה להוציא אותו מדיכאונו.
“מת אב“, פותח יונתן את השיר, כרמז שעם מותו של הבן, מת גם האב, במידה רבה. בפתיחת השיר, בבית הראשון, שבהמשך הופך גם לפזמון, מופיעה ארבע פעמים המילה “מת“. וגם “נאסף” – הכוונה ל“נאסף אל אבותיו“, ביטוי מקראי למוות. “העמומה” ו“הגדומה” משרות אף הן את אווירת האבל והסוף. הלחן של הבתים מתאים בהחלט לאווירה הזאת ואז, המעבר הדרסטי לפזמון הסוער, נשמע מוזר ואולי לא שייך, אבל בעיניי, הוא מעצים את הדרמטיות של השיר.
קינת יונתן
מת אב ומת אלול, גם נאסף תשרי – יש כאן הכנה דרמטית ליום הכיפורים, עשרה בתשרי, שבו, בדקות הראשונות של המלחמה, נפל ליאור בתעלת סואץ, בסוף המערב של שטח ישראל. בהמשך השיר, יונתן רומז לבנו, ליאור: “לך ילד, לך. אולי בסוף המערב, בין ים ליבשה בין אב לסתיו, יאור שלך יאיר בין חטאיו“.
אב עוד לא מת ובאמצע אב, מת צביקה פיק, שלפני כשלוש שנים לקה בשבץ מוחי, ממנו לא התאושש. אך בשלוש השנים הללו, הוא לא ויתר ועשה מאמצים הרואיים לחזור, ככל הניתן, להופיע וליצור. באמצע אב, הוא נגדע ונאסף. יהי זכרו ברוך!
