מעבר קוניטרה היה עד כה עורק חיים חיוני עבור תושבי הכפרים הדרוזים בגולן. במעבר זה היו תלויים עודפי התפוחים, הסטודנטים הלומדים בדמשק, מאות אנשי הדת והכלות הסוריות בנות העדה. מעבר סגור
מעבר קוניטרה, מרחב השיח ההומניטרי היחיד המוכר בין ישראל לסוריה, הפך מפינה יוצאת דופן של שלום לזירת פצמ”רים קשה, לאחר שב-27 באוגוסט השתלטו עליו כוחות המורדים.
בעוד התקשורת עוסקת בניבויי “טפטופים” ונחרדת מסכנת חימום הזירה אל תוך ישראל, נשכחה מהותו של המעבר, אשר שימש עורק פועם יחיד שמחבר בין בני העדה-המשפחה הדרוזית בישראל ובסוריה.
מעבר קוניטרה שימש עד כה לתנועה של כוחות וארגונים בינלאומיים ותושבי ישראל אשר נושאים בתעודת זהות סורית. מזה כעשר שנים עברו בו באישור ממשלת ישראל עודפי תפוחים של תושבי הכפרים הדרוזים בגולן לסוריה, בשיעור של כ-10,000 טון לעונה. ליוזמה היו שותפים גם מועצת הצמחים וארגון הצלב האדום, אשר סייע במשאיות ונהגים שיעבירו את התפוחים מצדו האחד של הגבול אל צדו השני.
מידי שנה, עד למלחמת האזרחים, שימש המעבר לסטודנטים הלומדים בדמשק, לשייכים שעלו לאתר נבי הביל ליד דמשק, לכלות בנות העדה בסוריה, שנישאו לתושבי כפרי הגולן ולחולים שהעדיפו את שירותי הרפואה בדמשק.
בסיס האו”ם שליד המעבר שימש את גדוד הלוגיסטיקה של אונדו”ף וכן גדודים נוספים.
מה היווה מעבר קוניטרה עבור העדה הדרוזית? עד כמה חרדים במג’דל שמס לעתידה של הפעילות ההומניטרית? ראיונות עם הפועלים בשטח.
פרופ’ דגן: המעבר היה חיוני גם לשלטונות סוריה
במגמה לחזק את הקשרים בין ההתיישבות בגולן לכפרים הדרוזים, מונה הפרופ’ ירון דגן, סגן ראש המועצה האזורית גולן, לאחראי על הקשר עימם מטעם המועצה.
דגן מקדים להדגיש, כי שלטונות סוריה דבקו במגמתם לשמר את ערוץ הקשר באמצעות המעבר על מנת לשמור על הזיקה של האוכלוסייה הדרוזית בגולן לסוריה.
אינטרס זה הוביל להסרת המכסים מצד שלטונות סוריה שהעבירו את תפוחי הגולן אל מדינות המפרץ ואף שלמו תמורה גבוהה יותר מזו שהיתה צפויה למגדלים בישראל.
“לסורים היה אינטרס מאוד גדול גם במעבר של הסטודנטים”, מוסיף דגן. “הם אפשרו לבני הגולן ללמוד בסוריה ללא תנאי קבלה, כאשר כל הוצאות הלימוד היו על חשבון הממשלה הסורית, זה היה חשוב מבחינת שימור הזיקה והתנהל דרך המעבר.
באופן קבוע למדו מדי שנה למעלה מ-400 סטודנטים בני הגולן בסוריה, אך מאז האירועים בשלוש השנים האחרונות הלימוד בסוריה כמעט נסגר לחלוטין. המספר ירד, והיום יש כ-40 לומדים, שנשארו ‘תקועים’ שם.
אבל המשיכו להעביר תפוחים?
“למרות המצב בסוריה המשיכו התפוחים לעבור דרך מעבר הגבול ומשם למדינות המפרץ. עכשיו המעבר סגור בכלל וכשתגיע העונה לא ברור מי ישלוט בו ואם גם למדינת ישראל יש אינטרס להשאיר אותו פתוח לטובת התפוחים. יתכן וצריך למצוא פתרונות אחרים לתפוחים.
“פחות משמעותי היה הקשר בין משפחות וביקורים, זה פעל, אבל בנפח יותר קטן.
מעבר לצורכי בריאות ודת כמעט ולא מתקיים היום. היום השייכים נוסעים לירדן כתחליף, ושם נערך המפגש”.
דולן אבו סאלח: דואגים להשלמת לימודי רפואה בישראל
דולן אבו סאלח, ראש מועצת מג’דל שמס, בראיון ראשון ל”שישי בגולן”, מקדים להסביר כי
קוניטרה עצמה בזמן מסוים הייתה עיר המחוז של הגולן והכפרים הדרוזים.
אבו סאלח: “המשמעות של המעבר מאוד גדולה, כי הינו המעבר היחיד שמחבר בין סוריה לישראל והוא גם המוצא היחיד של הדרוזים בגולן אשר מבקשים להיות בקשר עם משפחותיהם בצד השני. כן, לרוב הדרוזים בגולן יש משפחה בסוריה.
כמה פעמים בשנה נפתח המעבר ומי העוברים בו?
“המעבר נפתח עבור הסטודנטים כארבע פעמים בשנה, כן התקיימה הפתיחה השנתית הקבועה לביקורים דתיים במקומות קדושים בסוריה. אחת לשנה או יותר נפתח המעבר לשיווק התפוחים ולסחורות, אלה כמה פתיחות שלא נחשבות כהומניטריות. הפתיחות ההומניטריות התחוללו עד כה בתדירות של עד עשר פעמים בשנה.”
מוכר כאן הקושי של כלות לפגוש שוב את הוריהן בסוריה, כך עד היום?
“עד לפני שלוש שנים היה הביקור בסוריה קשה ביותר. לאחר דו”ח שהגיש מבקר המדינה בעבר מיכה לינדנשטראוס נעשה תיקון ובעקבותיו יצאו לסוריה 43 נשים שיש להן משפחות בצד השני. הדבר קרה פעם אחת בלבד, והפך ללא רלבנטי מאז התחילו הבעיות בסוריה.”
ואפשרות למפגשי משפחות דרך ירדן?
“בשלב מסוים זה היה קיים, היו ביקורים רבים, עכשיו זה קצת חלש בגלל מגבלות על אזרחי סוריה לנוע באזור הגבול בין ירדן לסוריה שהוא מאוד משובש. כרגע הקשר מצטמצם ומתקיים באמצעות אמצעי תקשורת כמו אינטרנט ואחרים.”
מה התחושה עכשיו בגולן נוכח המציאות שהשתנתה?
“בעיקר מודאגים, כי למרות המצב הקשה בסוריה יצאו סטודנטים לצורך לימודים גם השנה. ההורים מאוד מודאגים מסגירת המעבר ומכך שייווצר מצב בו המעבר יהיה הרבה זמן בידי ‘חזית אל נסרה’, המצב ממש מדאיג.”
מה החלופה שאליה פונים הסטודנטים היום?
“מרגישים כאן עליה ניכרת בפנייה של צעירים ללמוד במוסדות אקדמיים ישראלים, הן במרכז הארץ והן במכללות כמו תל חי.
“לאחרונה העברנו חמישה סטודנטים, שלמדו במשך ארבע שנים רפואת שיניים בסוריה ובגלל המצב לא יכלו להמשיך, אל הפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטת תל אביב. הפעולה נעשתה בעזרת פרופ’ דגן והמועצה האזורית גולן על מנת לשלבם בתהליך קבלה מיוחד.
אני רוצה להוסיף, כי פרופ’ דגן ממשיך אתנו ביחד בחיפוש אחר חלופה בישראל לסטודנטים אשר סיימו כבר ארבע-חמש שנות לימודי רפואה כללית והכיוון הוא בר-אילן. זה די קשור במכסות אך הם אמרו שילכו לקראתנו. כרגע הכדור אצלנו, אנחנו מנסים לאתר חלק מהסטודנטים לרפואה כללית בעיקר, שחיפשו את עתידם וכבר נסעו להתעניין בחו”ל.
“אני רוצה להגיד לך שאני לא הייתי שולח את בניי לסוריה במצב הזה, זה הימור מאוד גדול ומסוכן.
צריך להוסיף, כי שיתוף הפעולה בין המועצות הדרוזיות לגולן חסר תקדים, בזכות האנשים הפועלים ואלי מלכה בראשם”.
מודאגים, בעוד שבועיים הסטודנטים צריכים לעבור
“אנחנו מודאגים מאוד כאן” אומר פאיז סאפאדי, מורה דרך ומנהל בית ספר בגמלאות ממג’דל שמס, “כי התלמידים שחוזרים לדמשק חייבים לעבור ב-23 לספטמבר. התושבים מאוד מאד מודאגים וזה גם המעבר היחיד לאנשי הדת, למקרים אנושיים, למי שנפטר לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה. כולם בדאגה, מקוים ומתפללים שהסורים יחזירו הכל לקדמותו כמו בפעם שעברה.
מה יקרה עם התפוחים?
“הדאגה היא קודם לתלמידים וגם למעבר התפוחים, שמתקיים בחודש פברואר, כי בסוריה עד תחילת ינואר יש תפוחים בבתי הקירור, אחר כך שולחים מהגולן תפוחים ששהו כאן בקירור מבוקר. אם התפוחים לא יצאו נהיה בבעיה גדולה. מי שיכול שולח גם לישראל, אך השנה יבול התפוחים היה גבוה במיוחד.”
מדוע הסטודנטים עדיין מבקשים ללמוד בדמשק? הרי ישראל גדושה במוסדות השכלה?
“כל הסטודנטים מהגולן שלומדים בדמשק זוכים לתנאים כמו כל התלמידים מהעולם. מתייחסים אליהם בצורה חיובית, הם מתקבלים לכל פקולטה, גם עם ממוצעים נמוכים, אם כי הם מתבקשים להצליח בהמשך. הם מקבלים הכל בחינם, מגורים, לימודים ואף משכורת על חשבון הממשל הסורי.
בדרך כלל יצאו מדי שנה 120 סטודנטים חדשים, זה הגיע עד 500 תלמיד, היום זה פחות מ-100. הסטודנטים הינם מארבעת כפרי הדרוזים בגולן וגם מרג’ר. כן, הסורים יודעים שהם אזרחי ישראל, אך מאפשרים להם ללמוד כמו כל ילד מהגולן.”
ויתר העוברים?
“בספטמבר עוברים כ-300 אנשי דת לביקור באתר נבי הביל בפרבר דמשק, קרוב לגבול לבנון, בהסכמת שתי המדינות.
באשר לענין הכלות – זה הפסיק, נשאר רק ענין התלמידים והביקור הדתי.”
הארגונים לא ידברו אתכם אם תבקשו?
“אנחנו לא מוכנים לדבר אתם, אלה אויבים ממדרגה ראשונה לכל האזור, אני מקווה שהמעבר יוחזר לידי סוריה תוך ימים קצרים, שיהיה שלום, נעבור חופשי ויהיה בסדר.
אך אלקעידה, נוסרה, דעאש – אנחנו נגדם עד לסוף”.
מצוקת הכלות הסוריות
מעבר קוניטרה מאפשר נישואין תוך-עדתיים כפי שמקובל בעדה הדרוזית, באמצעות מעברן של כלות מסוריה לישראל.
ב”א, תלמידת תיכון במג’דל שמס, שבנות משפחתה הקרובה הן כלות שעברו מסוריה לישראל, הגישה לפני שנתיים עבודת חקר בנושא, במסגרת המרכז למחוננים במכללה האקדמית תל-חי. בעבודה נחשף לראשונה ברבים הצד הרגשי ומצוקתן של הנשים הצעירות שהתנתקו מבית הוריהן והסביבה, בלי אפשרות נראית להיפגש עימם בהמשך חייה. עם עליית העבודה שזכתה בפרס הצטיינות לאינטרנט, נתנה ב”א רשותה לפרסם עת עיקריה, דומה שעכשיו נמצאה המסגרת המתאימה לכך. יצוין כי כל השמות כאן, כולל שם הכותבת, הינם בדויים.
כותבת ב”א בפתח העבודה: “בזמן שכל כלה בעולם מחכה לחתונה עם שמלתה הלבנה והחתן שירקוד איתה בשמחה, הכלה הסורית לא יכולה לחלום על זה ולא לדמיין זאת, מכיוון ששמחתה משולבת עם כאב וצער. היא כן שמחה במעבר לחתנה ולאדם שהינה אוהבת, אבל באותו זמן היא גם עוזבת את הוריה וחבריה, עוזבת את השכונה שגדלה בה… במסיבת החתונה הפצועה, שנערכת בסוריה, כולם בוכים, כי אין בה חתן ולא הוריו של החתן.
“ביום החתונה הכלה עוזבת את בית הוריה בדמעות ובצער רב ביותר… היא תסתכל בפעם האחרונה אל בית ההורים, תחבק את הוריה וחבריה, תנשק את הידיים והפנים, תיגע בשיער של אחיותיה ותמחק מפניו של אביה כל דמעה שיורדת מעיניו. ברגע זה ולכמה שניות ספורות יעבור מול עיניה סרט של מוות, חיים, עבר, עתיד, זיכרונות, מחלה וקהילה שתמיד אהבה ולא חשבה שתעזוב אותה. ברגעים אלה שהכול בהם שחור, עצוב ומלא דמעות היא פונה לעיר קוניטרה, נקודת המעבר בין סוריה לרמת הגולן.
הכלה מחכה שעות ושעות עם הוריה ומי שבא אתה. עד שיכריזו את שמה בקול רם לעבור דרך הגבול, יתחיל רעד רב בלבבות ויבריקו הדמעות כאילו הגיע הרגע שכולם היו רוצים ומקווים שלא יגיע ולא רוצים להאמין שיגיע בכלל.
“ועכשיו רגעי ההפרדה האחרונה בינה לבין הוריה. הם נותנים ל-12-10 אנשים קרובים להיכנס איתה לנקודת המעבר, זאת אחרי שעברה שאלות וראיון קשה בנקודת הבדיקה והביטחון, וגם אחרי שמסרה את תעודת זהותה הסורית וכל הניירות הרשמיים למחלקה הסורית האחראית.
אחרי זה היא הולכת לאט לאט ביותר כאילו רגליה לא קשורות אליה, לכיוון המעבר.
כאן כולם מגיעים ונפגשים למשך 30 דקות. החתן הביא איתו את הוריו, הזמן והרגעים יעברו במהרה. ואז, ברגע זה, הכלה עוברת מקהילה אחת לשנייה שכולה שונה. בהתחלה במיוחד היא לא תוכל להבין את המצב ורק אחרי כמה ימים תחזור להבנה ותדע ששתי הקהילות דומות ושונות באותו זמן. היא תצטרך להתאקלם ולשלב את עצמה בקהילה כדי שתוכל לחיות. מעבר זה מקהילתה הסורית לקהילה הרמת-גולנית בא ברצונה השלם של
הכלה. אף אחד לא ביקש ממנה או הכריח אותה לעשותו והיא יודעת שהאישור למעבר הוא חד פעמי, ללא אפשרות לחזרה. לעיתים מתאפשר הביקור תוך השתלבות בביקור קבר הנביא הביל בסוריה, שגם נשים החל מגיל 40 מורשות לבקשו”.
א”ב מתארת את התהליך שעלול להמשך שנים, אשר מתחיל בגבעת הצעקות, ממשיך לשיחות טלפון, מסרים באינטרנט, עד לקבלת אישורים.
סיפורה של נאדה, הכלה הסורית הראשונה שעברה לגולן, פותח את העבודה. נאדה הכירה את בעלה לעתיד בהיותה בת 15, כאשר למד רפואת שיניים בדמשק. קשר רומנטי התפתח אך בהיותה בת 18 שב הבעל לגולן הישראלי. נאדה נותרה בדמשק, עם ההתלבטות לעזוב הכל בגלל אהבה ולהתחיל חיים חדשים. התקווה להסכם שלום בעתיד בין ישראל וסוריה עודדה אותה והקלה על ההחלטה. המשפחה עודדה את הבחירה, נערכה כתובה על פי הדת הדרוזית, החתן המיועד הגיש בקשה לשלטונות ישראל ואחרי ארבע שנות המתנה הגיעה ההסכמה.
“ביום 21 לאפריל 1987, הגעתי לגולן להיות הכלה הראשונה שעברה את הגבול!” סיפרה נאדה. “כאשר הגעתי לגולן הופתעתי, כי המציאות היתה יותר יפה מדבריה של אימא. הגולן הוא שטח מדהים שחיים בו אנשים טובים, יש ביניהם יחסים חברתיים שלא נמצאים בשום מקום.
“ילדי הראשון נולד בשנת 1988, ואחריו ארבעת ילדיי הנוספים. למרות שהזמן עבר, יש דברים שאני סבלתי מהם והילדים שלי סבלו מהם. בהיותי בסוריה, גדלתי רחוק מסבא וסבתא, דודים וקרובי משפחה שחיו בישראל מעבר לגבול. ילדיי גדלו בישראל רחוק מסבא וסבתא שהם ההורים שלי שגרים בדמשק”.
בהמשך מספרת ב”א על סמירה, אף היא מסוריה, שסיימה לימודי כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת דמשק בהצטיינות. בעלה לעתיד ראה אותה לראשונה בסרט וידיאו ולאחר מפגש היכרות אחד בלבד בירדן ושיחות טלפון הוחלט על חתונה. “ההרגשה שלי היתה קשה מאד… אין אפשרות לחזור מהחלטה זו, אבל החלטתי לנסות את החיים החדשים עם איש חדש, למרות שההורים לא עודדו וספרו לי על הצפוי לי”, סיפרה סמירה.
סמירה עזבה הכל, הורים, בית, שכנים, חברים, חברה, עברה לגולן והיא אם לארבעה.
“בין יום ולילה מצאתי עצמי לבדי, למדתי להיות אשה עצמאית ועם אחריות גדולה. עשיתי הרבה הקרבות, עזבתי את העבודה שלי כדי לגדל ילדים ולתת להם אהבה, להיות אשה תומכת לבעלי…. לעתים אני מתגעגעת ללכת ולבקר בשוק של דמשק, לטייל ולהסתובב בשכונה שלי, מתגעגעת לאמא ואבא והמשפחה שלי”.
מובא גם סיפורה של אחלא, שאחותה הגדולה התחתנה בשנת 1965, עוד לפני שנולדה. הגולן נכבש, האחות נותרה בסוריה והמשפחות נקרעו זו מזו. זיכרונות הילדות של אחלא הן בכי האם שאינו נפסק, חרדה לגורל הבת בסוריה, אב עצבני ומתוח. כילדה לא הצליחה לתפוס מה המשמעות של כיבוש והפרדה בין משפחות. “המצב היה קשה לי, לא הכרתי את אחותי הבכורה, לא היו לנו זיכרונות משותפים והבית לא איחד אותנו… ואז הרגשתי יותר את גודל האסון שאנו חיים בתוכו. ראיתי את הפנים של אחותי בפעם הראשונה בתמונה סטטית עם בעלה והילדים. הרגשתי געגועים, כעס, עצב בכל פעם שהסתכלתי בתמונות.
“נפגשתי עם אחותי בפעם הראשונה כאשר הייתי כבר בת 30! בשנת 1998 בירדן, כי לא היו ביקורים בדמשק בגלל המצב הפוליטי בין ישראל וסוריה”.
רק כמה שנים לאחר הסכם השלום בין ישראל וירדן התירו שלטונות ירדן לתושבי הכפרים הדרוזים בגולן לעבור דרך ירדן בדרכם לדמשק להיפגש עם בני המשפחה. הפעם האחרונה שנפגשו האחיות זו עם זו היתה לפני שבע שנים, הן עדיין מחכות.
בסיכום העבודה כותבת ב”א על הקושי של הכלות הללו, על החיים לבדן, ללא ההורים: “חמושות עם סבלנות והתמדה, עומדות בהרבה קשיים… בחברה חדשה ומוזרה, למדו איך להיות עצמאיות, הן הכלות הסוריות, הנשים, לא הסופר-גיבורות…”.
