בנאומו, כשלושה חודשים וחצי טרם הכרזת המדינה, מדגים בן-גוריון מנהיגות אמתית מהי, כולל לקיחת אחריות, מה שכה חסר במנהיגות של ימינו
45 שנה מלאו בימים אלה, לפטירתו של דוד בן גוריון, גדול מנהיגי ישראל, מייסד המדינה.
כדי להמחיש את גדולת מנהיגותו, אביא חלקים מנאום שנשא בוועד הביטחון, בעיצומה של מלחמה השחרור, ב-3 בפברואר 1948, כשלושה חודשים וחצי טרם הכרזת המדינה. דומני שיש בהם נגיעות רבות לאקטואליה של ימינו.
ידוע הוויכוח שקדם להחלטה הנועזת להכריז על המדינה, תוך ידיעה שכל צבאות ערב יפלשו אליה ביום הקמתה, כדי להטביעהּ בדם. מפקדי “ההגנה” הציגו את הסיכויים לנצח כ”פיפטי-פיפטי” וארה”ב הפעילה לחץ מאסיבי לדחות את ההכרזה. בן גוריון, בחושיו ההיסטוריים הנדירים ובכושר מנהיגותו יוצא הדופן, הבין שזה “עכשיו – או לעולם לא”, הכריע, הטיל את כל כובד משקלו ומנהלת העם קיבלה את ההחלטה.
דצמבר, 67′: “הייתי בשבוע שעבר שנית ברמת הגולן ונהניתי הנאה מוסרית בפגישתי עם חברי הקיבוץ המאוחד המקימים יישוב ברמה זו. אני מקווה שגם השומר הצעיר ייתן יד למפעל זה, כי רק מפעלים אלה יתנו לנו את הרמה – שהוא צורך חיוני לביטחוננו “
בנאום שאביא כאן, התייחס ב”ג לגישת ה”ריאליסטים”, שטענו כי המאמץ לשחרר את הנגב הוא מאמץ סרק שמסכן את הקיים וקראו לקצר את החזית, כדי להגן על הקיים. כה אמר ב”ג:
“… נאמר כאן שעלינו לשמור על הקיים, ואסור לבזבז כוחות על כיבוש המדבר שאינו בידינו. ועוד אומרים: הנגב ‘לא יברח’, והיישוב הקיים עומד בסכנה, ועל כן – כל הכוחות להגנת הקיים.
“אני חולק על גישה זו ושולל בהחלט וללא כל סייג את רעיון השמירה על הקיים. אמנם, אנחנו מגִנים, כאז כן עתה, על כל נקודה יישובית, אבל הפעם אין זו מגמת התגוננותנו. אין זה ויכוח תיאורטי. בקביעת מגמת מלחמתנו תלוי, לדעתי, הכול: גם המאמץ שייעשה וגם התוצאות שיושגו.
“עלינו לראות בבהירות מלאה מהי מטרתו של האויב. הפעם אין זו התנקשות ביישוב זה או אחר, במספר יישובים, או אפילו ביישוב כולו. האויב מבקש הפעם לעקור את ‘הסכנה הציונית’ הצפויה לפלשתינה כחלק משטחי ערב ומנקודת מבטו, הוא רואה את הדבר נכוחה. ואף מלחמתנו אנו יש לה מטרה אחת ויחידה: מלחמה על הגשמת הציונות, אם לא במלואה, הרי לפחות על התנאים ההיסטוריים המבטיחים את הגשמתה, ולא רק הגנה על קיומו של היישוב. זהו הכיוון של מלחמתנו, אם כי דרכיה ישתנו מזמן לזמן. איני יודע אם אני מביע דעת המוסדות, אבל אם ישָׁנוּ כיוון זה – הרי האיש המדבר אליכם לא יישב במוסדות ההם ואף לא בוועד זה “.
מטרה אחת: הגשמת הציונות
בן גוריון הצביע אז על אמת הסכסוך, כפי שהיא עד היום. אין זה סכסוך על טריטוריה זו או אחרת, אלא על זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. כאז, כן עתה, מטרתו של האויב היא לעקור את “הסכנה הציונית”. כאז, כן עתה, מטרה אחת ויחידה למלחמתנו: הגשמת הציונות.
“מלחמתנו אינה הגנה על הקיים – כי לדעתי אין ‘קיים’ בארץ, במובן ההיסטורי של מילה זו. הקיים – אם עליו בלבד נגן – אינו אלא בית קלפים שיתפזר על ידי כל רוח מצויה ובלתי מצויה. לא אוכל לקבל הצעה שלא להגן על המדבר – באשר אנו חייבים בהגנת תל-אביב. אם לא נעמוד על המדבר – לא תעמוד תל אביב. קיומו של הנגב הוא אולי ממשי יותר מקיומה של תל-אביב. הראייה ההיסטורית אומרת לנו ששום דבר יהודי לא יהיה קיים בארץ אם לא נבטיח ניצחונה של הציונות. הוצאת שנים עשר מיליון דונם אדמת מדבר מהחשבון – הוא חשבון לא ציוני, והמגִנים מגִנים על הציונות, לא פחות ולא יותר. טעות היא להניח שהנגב ‘לא יברח’ – ועלינו עכשיו לקיים בידינו מה שבידינו, כפי שסבורים פלוני ופלוני מהיושבים כאן. אם לא ניקח עכשיו את המדבר – לא זו בלבד שהנגב ‘יברח’, אלא איני בטוח אם נוכל לשמור בידינו את תל-אביב “.
קיום הדמיון המניע
כשאני קורא את דבריו של ב”ג על אודות הרעיונות של “הריאליסטים” אז, איני יכול שלא לחשוב על “הריאליסטים” עכשיו, שמסבירים מדוע הצתת שדות הנגב המערבי ומאות רקטות על יישובי הנגב המערבי, הם עניין מינורי, כל עוד לא נוחתת הרקטה הראשונה על תל-אביב, “הבירה הכלכלית של ישראל”. דבריו של צחי הנגבי, הם תרגום למילים של המדיניות של ראש הממשלה. בן גוריון מיטיב להשיב להם.
“השאלה אינה אם לעזוב או לא לעזוב את הנגב, אלא אם ללכת או לא ללכת לנגב. אין אנו נמצאים עדיין בנגב. הנקודות המעטות שיש לנו בדרום אינן הנגב, ואם לא נשלח כוח מספיק לנגב, פירוש הדבר שאנו עוזבים אותו. אם אנחנו לא נהיה שם – הם ייקחו אותו באפס-יד, ואין זו אלא אשליה ריקה שלאחר זמן ייתנוהו לנו.
“אין הבדל מבחינה זו בין מפעל ההגנה ובין כל מפעלנו ההתיישבותי בארץ. כל מי שעלה לארץ, לא עלה ליהנות מן הקיים. הקיים אינו מספיק גם עכשיו, וודאי שלא הספיק לפני 30 שנה, 40 שנה, לפני 70 שנה. כל בני דורי שבאו לארץ – לא באו ליהנות מתל-אביב, כי תל-אביב לא הייתה קיימת אלא בדמיון. שטמפפר וסלומון לא באו ליהנות מפתח-תקווה כי אף היא לא הייתה קיימת אלא בדמיונם. וקיום דמיון זה – ולא הקיים למעשה – היה המניע של כל חלוצינו. הוא גם המניע של כל מגִנינו, הבחורים העומדים לילה לילה להגן על שכונת התקווה – לא הם שהקימו את השכונה ולא הם שבנו אותה, ויותר משהם מגִנים על השכונה הם מגִנים על התקווה, ותקוות הנגב היא לא פחות ריאלית כגורם חלוצי ומלחמתי מהריאליות של תל-אביב “.
אנטי-מנהיגות
תופעה שלילית, אנטי-מנהיגותית, שאנו נחשפים אליה לאחרונה, היא הסתתרות ההנהגה המדינית מאחורי גבו הרחב של הדרג הביטחוני הביצועי. אני קורא את הכותבים בהערצה על הצלחותיו הביטחוניות של נתניהו ובאותה נשימה תוקפים את כישלונותיו של הרמטכ”ל. המסר ברור – ההצלחות הן של הדרג המדיני, הכישלונות הן של הדרג הצבאי. כאשר ראש הממשלה מחליט להבליג על טרור ההצתות ולהכיל אותו, ודבק בדרך זו 7.5 חודשים, חצי הביקורת מופנים כלפי הרמטכ”ל אייזנקוט, תוך התבססות על הדלפות מגמתיות של איזו אמירה שהוא אמר, או לא אמר, בישיבת הקבינט. בן-גוריון סלד מן התרבות הפוליטית האנטי-מנהיגותית הזאת. הוא לא הסתתר מאחורי הקצינים ולקח אחריות מלאה. הוא הבהיר, שהדרג המדיני, ואך ורק הוא, קובע את המטרות, מעצב את המדיניות ולכן, הוא הנושא באחריות.
“נאמר כאן שמומחים צריכים לקבוע דרכי המלחמה. ודאי שאנו זקוקים בכל מפעל למומחים. אנו זקוקים להם בחקלאות, בחרושת, בחינוך וגם במלחמה. אבל שום מומחה לא יקבע על מה נילחם ועל מה לא נילחם. אני מרחיק לכת וטוען: שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצמת יכולתנו, מטרה מורחבת – מרחיבה. מי הוא המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? אם נרצה להוביל מים לנגב – יאמר לנו המומחה איך לעשות זאת, אבל לא נשאל אותו אם כדאי או לא כדאי להוביל מים לשם. ואיני מוכן לשאול שום מומחה אם כדאי להילחם על הנגב. אני בטוח כי בכוחנו להגן על כל ארץ ישראל, ואני יודע מהו מקור הכוח שלנו. אם המומחה יידע מידת כוחנו, יוכל לייעץ כיצד להשתמש בו באופן היעיל ביותר. ואם יידע מהי המטרה שלנו ומה הם האמצעים שבידינו – ייעץ הדרך המעשית ביותר להשגת המטרה. את המטרה עצמה יתווה רצוננו הציוני, ובגודל הרצון – תלוי גודל הכוח “.
הזקן
בתחילת דצמבר 1967, ארבעה חודשים וחצי לאחר שחלוצי קיבוץ גולן (לימים מרום גולן) עלו ליישב את הגולן, ערך בן גוריון, בן ה-81, את ביקורו השני בקיבוצם הצעיר. נפעם, הוא כתב מכתב קצר לשותפו ההיסטורי ויריבו ההיסטורי, יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בזו הלשון:
“הייתי בשבוע שעבר שנית ברמת הגולן ונהניתי הנאה מוסרית בפגישתי עם חברי הקיבוץ המאוחד המקימים יישוב ברמה זו. אני מקווה שגם השומר הצעיר, למרות הכרזותיו, ייתן יד למפעל זה, כי רק מפעלים אלה יתנו לנו את הרמה – שהוא צורך חיוני לביטחוננו “.
