השבוע, מלאו עשרים שנה למותו של נתן יונתן, שהִרבה לכתוב על הארץ הזאת, כאביה ומחיריה. מסע אל תוך שירו היפה של נתן יונתן “כמו בלדה”

בתקופת נעוריי, הייתה אופנה מקובלת מאוד בקרב הבנות, לתלות בחדריהן דף דמוי קלף, ועליו שיר, או הגיג. היו כמה טקסטים פופולריים במיוחד, אבל הפופולרי ביותר, ללא ספק, היה שירו של נתן יונתן – “כמו בלדה”.

אם זר קוצים כואב
זה מה שאת אוהבת,
אלך אל המדבר
ושם אלמד לכאוב.

ואם שירים אהבת,
רק שכתובים באבן –
בין הכפים אגור
ובסלעים אכתוב.

ואז כשנתכסה
עם החולות בחושך
וספר הדברים
בחושך יתכסה,

תגידי לי מילים
יפות מבכי ואושר;
הוא כנראה אהב
אותי, האיש הזה. 

אין הפופולריות של השיר צריכה להפתיע. שיר אהבה מקסים; שיר של אהבה ללא גבול, של מסירות ללא גבול. האוהב יודע מה אוהבת אהובתו ומוכן לעשות הכול למענה. הוא ילך אל המדבר וילמד לכאוב, אם מה שהיא אוהבת הוא זר קוצים כואב. אם מה שהיא אוהבת הוא שירים הכתובים באבן, הוא יעזוב את הציוויליזציה, ישב בין הכפים ויכתוב על אבן, בסלעים. במסירותו, הוא יוכיח את אהבתו העזה, עד שאהובתו תשתכנע… “הוא כנראה אהב אותי”. 

ארץ שיושביה היא אוכלת 

“אהב”?! בלשון עבר?! למה?

ומה פירוש “נתכסה עם החולות”?

שאלות המפנות אותנו לחפש פירוש אחר לשיר. 

האסוציאציה ל”נתכסה עם החולות” היא לקבורה, מה שמסביר את האמירה בלשון עבר – “אהב”.

דומני, שכדי להבין את השיר, ראוי להעמיק בביוגרפיה של נתן יונתן ובשיריו האחרים. 

נתן יונתן לחם במלחמת העצמאות וראה במות טובי חבריו. את השיר “אל הנירים האפורים” הוא כתב אחרי מלחמת העצמאות: 

“סיפרתי לה על חיילים אשר הלכו למלחמה 

ועל אחד אשר נפל קרוב קרוב לאדמה 

סיפרתי לה על ידידי על היקר מכל רעיי 

אשר נפל בשדה הקרב ולא ישוב לעד אליי”.

מאז, כל חייו, כחיי כל בני דורו, התנהלו בצל המלחמה, בין המלחמות, כלוחמים שאיבדו את חבריהם ואחר כך כהורים, שבניהם הלכו למלחמה ואחר כך כסבים, שנכדיהם הלכו למלחמה. כל חייהם התנהלו בצל המלחמה על הארץ, המלחמה על קיום המדינה, המלחמה העוברת מדור לדור וגם היום סופה אינו נראה באופק.    

רבים משיריו של נתן יונתן עוסקים במוות במלחמה. רבים משיריו עוסקים בארץ, באהבת הארץ, באהבת הארץ התובעת מאתנו את המחיר הכואב ביותר. 

ארץ שיושביה היא אוכלת 

וזבת חלב ודבש ותכלת 

לפעמים גם היא עצמה גוזלת 

את כבשת הרש

ארץ שמתקו לה רגביה 

ומלוחים כבכי כל חופיה 

שנתנו לה אוהביה 

כל אשר יכלו לתת.

“שיר ארץ”.

“מילים על אדמה”

בספרו “שירים על אדמה ומים” (שזכיתי, ויש לי אותו עם הקדשה אישית בכתב ידו של נתן יונתן, מערב עם המשורר באורטל ב-24.1.97), השער הראשון נקרא “מילים על אדמה”, ובו מספר שירים, חלקם פונים בגוף שני אל האדמה, במעין שיחה עמה. השיר “מילים על אהבה” הוא בן 22 שורות, כל שורה בת שלוש מילים, לפי סדר הא”ב. ניתן להבחין בדיסוננס בין האהבה לארץ לבין הצער, הכאב, הכעס. ראוי להתעכב ולהעמיק בכל מילה בשיר, המלא בסימבולים, ובזיקה בין המילים בכל שורה, אך לא ארחיב, אלא אסתפק בהצגת השיר (שבעיניי הוא אחד המקסימים בשיריו של יונתן): 

“אונך אלונך אבניך 

בשרך בארך בגידותיך

גלותך גאולתך גבולותיך 

דמך דמעתך דמדומיך 

היכלך הד-קולך הרריך 

ודיות-תוגתך וידוייך. 

חנך חרונך חלומיך 

טומאתך טוהרך טלליך 

ימך יומיומך יתומיך 

כאבך כלימתך כלולותיך 

לחמך לענך לילותיך 

מלכותך מנחתך מועדיך 

סודך סרפדך סיגופיך 

עפרך עריתך עפריך 

פראותך פריחתך פעמוניך 

צלך צאלך צלצוליך 

קמתך קומתך קנאותיך

רישך רשעתך רחמיך

שבותך שבועתך שילומיך 

תפארתך תומתך תהומיך”. 

אל האלונים, שבפתח השיר, עוד נגיע.

שיר אחר על אדמת הארץ, שעשוי להוות סימן דרך במסע בעקבות “כמו בלדה”, הוא “מצבה”: 

“בבית העלמין הישן ראיתי אבן 

מצבה: שם האיכר. האם. ושם האב

עלה בתרמילו ובמקלו לארץ 

אבותיו בשנת תרנ”ו. 

בא לחונן את עפרה. 

חרש, זרע, קצר ברון 

עד שכרע ומת ושב לעפרו 

והסופדים בכו אחריו 

בנסוע הארון. 

עכשיו כבר עפרה חונן אותו 

ואיזו רוח לפעמית

מן הדרום

את עפרו חוננת. 

תרנ”ו היא 1896. אותו איכר שעלה לחונן את עפר הארץ עד “שכרע ומת ושב לעפרו”, החל את המסע האין-סופי, הסיפור על אהבה ומוות, בינינו לבין ארץ ישראל. ומהי אותה הרוח הלפעמית שבאה עכשיו מן הדרום וחוננת את עפרו? האם יש קשר בינה לבין חולות המדבר בהן נתכסה, ב”כמו בלדה”?

השישה באוקטובר, 1973

ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, נפל בנו של נתן יונתן, ליאור, מפקד מחלקת טנקים, בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. שירים רבים כתב נתן לזכר בנו. 

“רוח נוראה נשבה בשבת ההיא וענני 

חול כיסו את השמים. באוויר התערבלו 

בשורות עשנות של מלחמה ובשעה הרביעית 

בהיות החושך על הארץ צעק בי הלב צעקת – 

אימים כאילו מטח–אש בחזה והיום אני יודע 

שאותו רגע רעמה האש והנער נפל שותת דם 

על סיפון הטנק שלו ושעונו עמד מלכת. 

השעה הייתה ותישאר לעולמים השישי באוקטובר 

ארבע ועשר דקות אחר הצהרים. מאז גם בשעון 

המתכת שלי קפא הזמן. יופיו, עצבותו, עלומיו

שיר השירים שלי, גאוות חיי 

וכלימתם”.

“השישי באוקטובר 1973”.

ושיר נוסף: 

“תמיד אוקטובר, שתיקת קוצים ואנשים 

ואימת הלילה השישי 

כשהשתתק השעון וחשכו הרואות 

והלב חדל והטל אכל את הברזל

והברזל אכל את הדם 

והאלחוט חתם מילים אחרונות בקול צרוד 

פותח באש 

ואחרי האש רעש ואחרי הרעש קול דממה דקה וחול 

ומאז מחכים בחגור מלא בחלון קיץ אחר 

ואוקטובר ששוכח אותם אחרי הקציר 

ואוקטובר שזוכר”.

שם השיר – “תמיד אוקטובר”. 

ושוב, החולות. ושוב, הקוצים. והאנשים. 

והאלונים. אמנון, חבר של ליאור, נפל אף הוא במלחמה. לזכרם, הקדיש נתן יונתן את השיר “שני אלונים” (שאותו כתב שנים קודם לכן, על שני עצי אלון בקיבוצו, שריד, שאחד מהם נגדע. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא הקדיש את השיר לאמנון וליאור, השיר הולחן ובוצע):

“פעם על גדות הוואדי

שני אלונים בסלע 

שני אלונים ידעתי 

שם במורד הוואדי. 

את האחד הרעם 

פעם היכה צמרת 

גזע אחיו קרוע 

באו בו אש ורוח

קיץ שילח שיניים 

מי-הגשמים הולכים הם 

עוד הם עומדים השנים, 

שני אלונים אחים הם. 

תם הסיפור איננו. 

מי כאלון יתננו. 

שני אלונים ידעתי 

שם במורד הוואדי.

מעקב אחרי הביוגרפיה של המשורר והעמקה בשיריו (שרק קמצוץ שבקמצוץ מהם הבאתי כאן) מבארת לנו את משמעות השיר “כמו בלדה”. מדובר בשיר אהבה למולדת. נתן יונתן מספר בשיר על אהבת בנו, ליאור, לארץ. 

באהבתו, הוא הלך למדבר, ושם למד לכאוב. באהבתו, הוא גר בכפים וכתב בסלע. הוא אהב את הארץ כדי לחיות בה ולמענה, אך הוא היה נכון למות למענה. וכאשר הוא התכסה עם החולות בחושך, הוא הוכיח לארץ, אותה “ארץ שיושביה היא אוכלת”, את אהבתו. “הוא כנראה אהב אותי, האיש הזה”.

תמיד אוקטובר

בדיוק שנה לאחר המלחמה, יצא לאור ספרו של נתן יונתן “שירים”. השער הראשון בספר נקרא “ליאור”. בעמודו הראשון, תמונה של ליאור. “לזכרו האמיץ והיפה של ליאור, לעילוי נשמתו הטהורה, מוקדש ספר השירים”, כתב נתן יונתן. 

השיר הראשון בספר הוא “כמו בלדה”.

השבוע, מלאו עשרים שנה למותו של נתן יונתן. בימים אלה, של שכול כבד ומלחמה קשה, אחרי טבח שלא היה כמותו, שירים אלה של נתן יונתן אקטואליים מתמיד.

תמיד אוקטובר.