החסידות מסבירה שהמחשבה היא כמו אם שמולידה את המציאות. המחשבה מושכת אור ושפע, והדמיון מוסיף צבע, נותן צורה ותנועה. רבי נחמן מברסלב אמר: "אדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות"
לפעמים, אני עוצרת ושואלת את עצמי: איך זה עובד? איך מחשבה קטנה, שעוברת לי בראש, אולי בין הסירים במטבח, או ברגע של נדודים בלילה, או סתם תוך כדי נסיעה, מצליחה להפוך אחרי זמן למציאות מוחשית? הרי כמה פעמים זה קרה לי: חשבתי על משהו, קיוויתי, דמיינתי אותו ולפתע, הוא הופיע בחיי, כמעט כאילו נולד מתוך המחשבה עצמה.
יש בזה משהו פלאי. לפעמים, אני אפילו מוצאת את עצמי מתווכחת עם עצמי ועם המציאות וחושבת שאולי זה לא יכול להיות… איך מחשבה מייצרת מציאות? אבל ככל שאני לומדת, אני מגלה שזה לא פלא רחוק, זה חוק. "סוף מעשה במחשבה תחילה", אמרו חז"ל. לא רק במובן המעשי, קודם צריך לתכנן לפני שעושים, אלא גם במובן העמוק יותר: המעשה מתחיל במחשבה, שם הוא נולד, עוד לפני שהוא יורד לעולם.
החסידות מסבירה שהמחשבה היא כמו אם שמולידה את המציאות. המחשבה מושכת אור ושפע, והדמיון מוסיף צבע, נותן צורה ותנועה. רבי נחמן מברסלב אמר: "אדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות", כלומר, אם הראש שלי שקוע בייאוש, במועקה – לשם כל כולי נמשך ואם אני מצליחה לחשוב טוב, לדמיין טוב, לחכות לטוב, לשם מתכווננת כל המציאות שלי.
תחשבו רגע על אדריכל. לפני שקמים הקירות, לפני שיש חלון, או דלת, יש סקיצה. ציור קטן על דף. אחר כך מגיע מודל ואז בנייה. ככה גם אצלנו, כל דבר בחיים נבנה תחילה בדמיון. המחשבה היא קו השרטוט, הדמיון הוא המודל ורק אחר כך מתגשם הבית עצמו.
תדר של יש
אני נזכרת בסיפור קטן: פעם עמדתי לפני תקופה לא פשוטה, היה בי פחד גדול מהעתיד. בלילות, במקום לשקוע בפחדים, החלטתי לדמיין תמונה אחרת: אותי יושבת רגועה, שותָה קפה חם, מוקפת אור, מחייכת. לאט לאט, התמונה הזו מילאה אותי שלווה. חודשים אחר כך, כשישבתי באמת עם הקפה בידי, חייכתי: הנה, זה בדיוק מה שציפיתי שיקרה, מה שייחלתי ושראיתי אז בדמיון.
ספרי המודעוּת קוראים לזה "כוח המשיכה", אבל בעצם זה כוח הבריאה. הרי בתחילת התורה כתוב "ויאמר אלוקים – ויהי". העולם לא נברא בפטיש ומסמרים. הוא נברא במילה, במחשבה. ואם נבראנו "בצלם", הרי שגם בנו טמון אותו ניצוץ של יצירה במחשבה.
הבעיה היא, שאנחנו לפעמים משתמשים בכוח הזה הפוך. אנחנו מדמיינים אסונות, מתרגלים תסריטים שליליים ומזינים את החרדה ואז אנחנו מתפלאים למה המציאות נראית כל כך כבדה.
אבל כשאנחנו משנים את המיקוד, מתרגלים לראות בעיני הדמיון מציאות טובה, סוללים לעצמנו שביל של אמונה, חוזרים ואומרים "יהיה טוב", אנחנו לא סתם מעודדים את עצמנו. אנחנו באמת מניחים יסודות חדשים לעולם שלנו.
אם לתוך המחשבות הטובות והדמיון, נוסיף הכרת תודה על מה שיש ועל מה שאנחנו רוצים שיקרה, זה יגדיל את השפע שלנו עוד יותר. זה יכניס את חיינו לתדר של יש. כשאדם אומר תודה, הוא עוצר רגע, מתבונן, מזהה טוב ואז גם לבו מתמלא אור וזה מרפא את הנפש ומגביר את השפע.
רגע לפני שהשנה החדשה נכנסת, זה הזמן שבו אנחנו לא רק מבקשים על שנה טובה, אלא גם מציירים אותה. בברכה, בשיר, בתודה, בתפילה ובמחשבה טובה. אולי זה הסוד: בראש השנה, אנחנו בעצם אדריכלים קטנים, מציירים את סקיצת השנה החדשה. מה שנכניס שם, בדמיון, במחשבה, יש סיכוי גדול שיתגשם בחיים עצמם.
שנה תודה וכל שנבקש לו יהי!
