חלק גדול מתהליכי החשיבה הגבוהים שלנו נעשה באמצעות הדלקה וכיבוי של מחשבות ורעיונות. נשימות, או הרפיית שרירים, הן דרך פשוטה ויעילה ליצור תחושה של רוגע ולהגביר את חוויית השליטה העצמית
ד”ר רבקה מרום ph.d מנתחת התנהגות ומדריכת הורים
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול המכיל מכלול של שיטות טיפול פסיכולוגיות, המבוססות על שילוב של רעיונות מהטיפול ההתנהגותי והטיפול הקוגניטיבי. כל שיטות הטיפול מבוססות על ההנחה שמקורה של הפסיכופתולוגיה באסוציאציות בלתי-מסתגלות המשפיעות על ההתנהגות, המחשבות והרגשות של המטופל. דהיינו, אנו פועלים אסוציאטיבית לפי עיוותי חשיבה, מבלי לשלוט בחשיבה שלנו.
לפי בנדורה ועמיתיו (2001), חלק גדול מתהליכי החשיבה הגבוהים שלנו נעשה באמצעות הדלקה וכיבוי של מחשבות ורעיונות. הרעיון של “כפתור האור” נולד מתוך כוונה לשנות את הדיבור הפנימי מעורר החרדה וליצור אסטרטגיה חדשה להתמודדות. זה נכון לנו המבוגרים ולילדינו הצעירים.
רבים מאתנו, ההורים, נפגשים עם סיטואציות מאתגרות ולא רק שאנחנו מפרשים על פי המחשבות שלנו שנובעות מההיסטוריה שלנו את הסיטואציה, אנחנו גם דואגים שהילד/ה יקבלו את הפרשנות שלנו לסיטואציה ומכניסים אותם לעיוות חשיבה שבכלל לא היה קיים בעולם, עד לאותו רגע.
כשאנחנו נפגשים בסיטואציה שבה הילד/ה נהגו שלא בנורמות החינוכיות שלנו, חשוב שלא מיד לפרש, לשפוט ולייעץ. הרפיה פסיכולוגית, באמצעות נשימות, או הרפיית שרירים, היא דרך פשוטה ויעילה ליצור תחושה של רוגע, להגביר את חוויית השליטה העצמית ולווסת מצבי עוררות שלילית.
רק לאחר שנרגעו הרוחות, יושבים להבין “מה היה לנו שם?” מה באמת קרה? התייחסות לעובדות ובהפרדה גמורה: מה קרה לנו שם? רגשות. אילו רגשות צפו ומה באמת עשינו, כיצד נהגנו? מה יכולנו לעשות אחרת? הסבר פסיכו-חינוכי מפחית באופן מידי חששות רבים, הן אצל המבוגר והן אצל הילד. נוצרת הבנה לתהליכים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים. הבנה כזו יוצרת תחושה של שליטה, כוח ומוטיבציה לשינוי.
ילד שמבין את הסיטואציה בהקשר לעולמו ולרגשותיו, ולא לאלה של המבוגר, מצליח להגיע לשליטה עצמית. הוראה עצמית היא היגד פנימי, שמטרתו להחליף את המחשבות האוטומטיות השליליות. הוראה עצמית יעילה, מאפשרת באחת את הכוונת הקשב לחשיבה חיובית יותר ויעילה יותר עבור הילד. ככל שההוראה העצמית תיגע באופן מדויק יותר באמונות הבסיס, כך תהיה יעילה יותר.
ילד שאינו מעוניין לשבת לשולחן השבת עם כל המשפחה, הסיבות שלו לגיטימיות לו. יש לשבת ולשוחח אתו. אם אתם מסוכסכים עם ההורים שלכם, לא בטוח שגם הוא מסוכסך אתם. לא לפתוח את השיחה “גם אני לא אוהב את סבתא, אני מבין אותך…”. אסרטיביות: “כולם יושבים לשולחן בעוד עשר דקות, מה הסיבה שאתה לא רוצה להצטרף? איך אפשר לעשות שתצטרף, כי כשיאספו את האוכל מהשולחן, אין יותר אפשרות לאכול”.
תנו לילד לדבר. יש לקחת אחריות על ההחלטה שלא להצטרף לשולחן. היו אתו לפתרון הקושי, אל תפתרו בשבילו.
*למען הסר ספק, ד”ר מרום אינה עוסקת ברפואה
