אחיזתנו ברמת הגולן מעוגנת בשלושה עוגנים: חוק הגולן, חוק יסוד: משאל עם וגם ההכרה האמריקנית, בינתיים רק בצו נשיאותי, בריבונות הישראלית על הגולן
“החלטת הכנסת, ב-14 בדצמבר 1981, הפכה את הגולן באופן רשמי וחוקי לחלק מארץ ישראל ומדינת ישראל. מותר לנו, לתושבי הגולן, לחוש היום גאווה – עשינו מעשה היסטורי, שייזכר לדורי דורות. בעבודה ובמאמץ של 14 שנה, הגשנו לעם ישראל חבל ארץ חדש וחשוב. העמדנו אגף מזרחי חיוני לגליל, חשפנו את עברו של הגולן ואת נופיו, הבטחנו את המים של ישראל. ב-14 שנה, הצלחנו להפוך את ‘הרמה הסורית‘ לגולן הישראלי.
“התברר שאין משימה שלא ניתן להגשים בעזרת עבודה, סבלנות, אומץ, דמיון ושיתוף. הייתה תוצאה לעבודה העצומה שהושקעה במשך אלפי ימים ארוכים, בעשרות יישובים. היה שכר לישיבה במקלטים, לקרבנות ולימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים וההתשה. לפתע, רואים את המאמץ האפור והיום–יומי, המושקע בכל יישוב, בכל ענף, בכל חברה – בפרופורציה של מעשה היסטורי גדול, אשר שינה את מפת המזרח התיכון.
“היום, יכול כל אחד מאתנו לעצור רגע, להביט אחורה בסיפוק – וקדימה בגאווה“.
במילים אלה נפתח מאמר המערכת של הגיליון החגיגי של העיתון “ארץ הגולן“, בינואר 1982, מיד לאחר שהכנסת חוקקה את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל.
נוסח החוק לקוני ומשפטי. אין בו הוד והדר, הוא אינו אומר שירה: “1. המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן, כמתואר בתוספת. 2. תחילתו של חוק זה ביום קבלתו בכנסת. 3. שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, בהתייעצות עם שר המשפטים, להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו ולקבוע בתקנות הוראות מעבר והוראות בדבר המשך תקפם של תקנות, צווים, הוראות מנהל וזכויות וחובות, אשר היו בתוקף ברמת הגולן, ערב תחילתו של חוק זה“.
חתומים על החוק: נשיא המדינה, יצחק נבון, ראש הממשלה, מנחם בגין ושר הפנים, יוסף בורג.
ארבעים שנה בדיוק חלפו, מאז היום שבו התקבל החוק.
ציונות מעשית
14 שנים וחצי קודם לכן, עלו ראשוני המתיישבים לעליקה והקימו את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן. הם עלו לגולן חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן, ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים והחלו את מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, שבשבוע הבא יעלה כיתה, עם קבלת החלטת הממשלה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן.
האש שבערה בקרב חלוצי ההתיישבות הייתה הציונות המעשית. היכן שתעבור המחרשה העברית – שם יהיה הגבול. שאלות של ריבונות לא עניינו אותם. הם האמינו בעובדות בשטח. אנו נתיישב ובכך נבטיח שהגולן יהיה ישראלי.
הראשון שדיבר על ריבונות ישראלית היה יגאל אלון, שהציע זאת לראשונה, שבועות ספורים לאחר מלחמת ששת הימים. כאשר קראתי, לצורך מחקר, את הפרוטוקולים של מוסדות הקיבוץ הארצי, הופתעתי לגלות שגם מנהיג מפ“ם, יעקב חזן, דיבר כבר ב-1967 על סיפוח. ב-1968, אלון הציע באופן רשמי לראש הממשלה להעלות לדיון בממשלה את החלת הריבונות על הגולן. אשכול סירב לאפשר העלאת הנושא לדיון, כדי לא לעורר עלינו את האמריקנים והעולם, שעה שבשקט, מתחת לרדאר, אנו מיישבים את הגולן. הוא האמין שהסיפוח ייעשה בפועל, בשטח, לא בהצהרות (בניגוד למזרח ירושלים, שהוא הוביל את החלת ריבונותנו עליה).
ביניים: נקודת המפנה – פינוי ימית
בכל החומרים שקראתי על השנים הראשונות להתיישבות בגולן, כמעט שלא מצאתי אזכור של דרישת ריבונות בקרב תושבי הגולן. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הדיבור על הצורך בהחלת ריבונות היה שכיח מעט יותר. אך האירוע שהוביל את תושבי הגולן לדרישה להחיל את הריבונות ולמאבק על הדרישה הזאת, היה הסכם השלום עם מצרים, שבו ישראל עקרה את יישוביה בסיני. לפתע, התברר לתושבי הגולן, שקיום ההתיישבות לא מנע נסיגה. או אז הם נזכרו, שלאורך כל שנות הציונות, צעדו זו לצד זו הציונות המעשית והציונות המדינית. הם הבינו, שכפי שהציונות המדינית אינה יכולה להצליח ללא הציונות המעשית, גם לציונות המעשית אין תוחלת ללא הציונות המדינית. הם הבינו שלצד המשך ההתיישבות ופיתוח הגולן, יש להחיל את הריבונות הישראלית על הגולן. השילוב של שני הצעדים הללו יבטיח את הישראליות של הגולן.
ב-1979, יצא ועד יישובי הגולן למאבק ציבורי כלל–ארצי, תחת הכותרת: “אסור לאבד את הצפון – הגולן חלק בלתי נפרד מישראל“. את המאבק הובילו יהודה הראל ושמעון שבס. עיקר המאבק היה החתמת מאות אלפי ישראלים על עצומה הקוראת לחוקק את חוק הגולן. לא הייתה זו עצומה בפייסבוק, כמובן, אלא כיתות רגליים מבית לבית, בכיכרות הערים ובחופי הים, בסיוע תנועות הנוער החלוציות בכל רחבי הארץ. המאבק הביא את ראש הממשלה מנחם בגין להחלטה על חוק הגולן.
רה“מ בגין: לא יימצא בארצנו, או מחוצה לה, איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ… הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה, יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית, רמת הגולן הייתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל
ב-14 בדצמבר 1981, יצא בגין מאשפוז בבית החולים. הוא כינס ישיבת ממשלה דחופה בביתו, שבה העביר פה אחד את ההחלטה. השר היחיד שהתנגד, יצחק ברמן, נענה לבקשתו של בגין ולא השתתף בהצבעה. בגין, ישוב בכיסא גלגלים ורגלו בגבס, הפתיע את הכנסת בהודעתו:
“לא יימצא בארצנו, או מחוצה לה, איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים הייתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ… הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה, יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית, רמת הגולן הייתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל“.
בגין העביר בכנסת את החוק במהלך בזק, בשלוש קריאות, בו ביום. מיום זה ואילך, הגולן הוא חלק ממדינת ישראל לכל דבר, בדיוק כמו גוש דן, הכרמל והשרון.
העוגן – משאל העם
אם האמנו שחוק הגולן יסיר את האיום על עתיד הגולן, התבדינו. עשור לאחר חקיקתו, נפתח מו“מ על נסיגה מהגולן, חרף היותו שטח ריבוני של ישראל. במאבקנו נגד הנסיגה, הצגנו דרישה נחרצת – כל נסיגה תותנה במשאל עם. ראש הממשלה רבין קיבל את הדרישה והתחייב לערוך משאל עם. הוא הסביר את החלטתו בהתחייבותו ערב הבחירות לשמור על הגולן בידי ישראל. זה המנדט שביקש וקיבל ולכן, אם ההסכם יהיה מנוגד לו, מן הראוי להביאו להכרעת העם.
בעצם החלטתו של רבין, ראינו ניצחון גדול שלנו, אך אנו דרשנו לעגן את חובת משאל העם בחוק. לא ראינו בו פתרון נקודתי למצב שראש ממשלה פועל בניגוד להתחייבותו, אלא עוגן נוסף לאחיזתנו בגולן.
העיקרון שעליו השתתנו את דרישתנו הייתה העובדה שהגולן הוא שטח ריבוני של ישראל. קבוצת ח“כים ממפלגת העבודה, בהנהגת קהלני, הגישה הצעת חוק ברוח זו, שכונתה “שריון חוק הגולן“. שביתת הרעב בגמלא הייתה על רקע החוק הזה. סיימנו אותה אחרי 19 יום, עם הנחת החוק על שולחן הכנסת
העיקרון שעליו השתתנו את דרישתנו הייתה העובדה שהגולן הוא שטח ריבוני של ישראל. קבוצת ח“כים ממפלגת העבודה, בהנהגת קהלני, הגישה הצעת חוק ברוח זו, שכונתה “שריון חוק הגולן“. שביתת הרעב בגמלא הייתה על רקע החוק הזה. סיימנו אותה אחרי 19 יום, עם הנחת החוק על שולחן הכנסת. החוק קבע שנסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל מחייב רוב של 61 ח“כים ומשאל עם. כשהחוק הגיע להצבעה, התוצאה הייתה 59:59. החוק לא עבר, אבל המסר לעולם כולו היה שאין רוב בכנסת לנסיגה מהגולן.
התוספת האמריקנית
ב-1996, נבחרה לכנסת מפלגת “הדרך השלישית“, שקמה מתוך המאבק על הגולן. ביום האחרון לפני פיזורה (המוקדם) של הכנסת, הצליח יהודה הראל, אז ח“כ מטעם “הדרך השלישית“, להעביר בקריאה שנייה ושלישית את החוק. היה זה הישג גדול, אולם על פי חוות הדעת השל היועצים המשפטיים, נאמר שהסעיף הדורש משאל עם ייכנס לתוקף רק כאשר יחוקק חוק מיוחד המסדיר את משאל העם. בבחירות הבאות, “הדרך השלישית” לא נכנסה לכנסת ולא היה גורם שהמשיך להניע את החוק. לאורך שנים רבות, הפעלנו לחץ חיצוני ולאחר הרבה מאוד תהפוכות, בפעולה משותפת עם ח“כים ומפלגות, כמו “הבית היהודי“, בראשות בנט, בשנת 2014, נחקק חוק יסוד: משאל עם. על פי חוק זה, נסיגה משטח שחלה עליו ריבונות ישראל מחייבת רוב של 61 ח“כים לפחות ולאחר מכן, משאל עם. חוק זה הוא עוגן מדיני וחוקי נוסף של אחיזתנו בגולן.
הישג מדיני חשוב נוסף היה ב-2018, בהצהרת הנשיא טראמפ על הכרת ארה“ב בריבונות ישראל על הגולן. בניגוד לחששות, גם ממשל ביידן מכבד את ההצהרה. עם זאת, יש לפעול לכך ששני בתי הקונגרס יעגנו זאת בחוק, כיוון שצו נשיאותי ניתן לבטל בצו מנוגד של נשיא אחר.
חוק הגולן, חוק יסוד משאל עם וההכרה האמריקנית בריבונות על הגולן הם שלושה עוגנים מדיניים חשובים להבטחת אחיזתנו בגולן. העוגנים הללו חשובים מאוד. טעו ראשוני המתיישבים בגולן, שזלזלו בחשיבות הציונות המדינית. ועדיין, אני מאמין שהציונות המעשית היא העיקר; היא המפתח הראשי להבטחת עתידנו. התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שתאושר בשבוע הבא בישיבת ממשלה מיוחדת בגולן, היא אבן דרך היסטורית במימוש חזון ההתיישבות והריבונות הישראלית בגולן.
