השתדלתי. באמת שהשתדלתי. הקומוניקט מהיח”צנית הציע שמדובר פה בנסיכת האינדי הישראלי. משהו אלטרנטיב בהארד-קור של האלטרנטיביוּת. אז לקחתי איזה לפני-צהריים סבלני במיוחד ואמרתי: הילה רוח? יאללה, הילה רוח. נשענתי גם על זיכרון מטושטש: די פרגנתי ל”רופאה במערב”, הדיסק הראשון שלה, מלפני שנתיים וחצי.
המילים: הילה רוח כותבת בעברית. כנראה שרק היא מבינה מה. למשל: “יש זעם במוצרי חשמל”, (“אלביס”). אוקיי, אני מכיר מוצרי חשמל ממש רגועים, אבל מנסה להבין את הלך המחשבה של רוח, כשהיא מזהה שם זעם. אז מנסה. או: “לא לראות זה לא להאמין/ אבל גם עיוורים חושבים על מין/ לא הצלחנו לסבן את הגורל/ כשנשאלנו אז הרמנו אגודל”, (“קולנוע אמריקאי”). קשר, מישהו? חוץ מההיגד האתיאיסטי, אנחנו דווקא מאמינים בכל לבנו במי שאיננו רואים, מה אומרות שאר השורות? עברית, נכון, חרוזים – יש, אבל לאן הולכים עם זה? או: “בפלו ביל ופרפרים/ אני רוצה לבכות אבל אני מרים/ חברים חברים חברים חברים חברים”, (“בפלו ביל”). ??????? וככה זה נמשך ונמשך, מרגיש בטח מאוד מתוחכם, אבל אומר כלום ושום דבר.
מובן למילים: אין.
המוזיקה: הילה רוח חתומה פה על כל המילים והלחנים, חוץ מחריגים. היא לא באמת מלחינה. היא גם לא באמת שרה. זה נשמע כמו דקלום אפאטי של טקסטים סתומים. אני בטוח שהושקעו בדיסק הזה עשרות שעות באולפן, ועוד קודם בחדר חזרות. נגנים, מפיקים, מיקסים ו”פה אני רוצה עוד טייק” ו”הגיטרה שם, תן לי יותר גראנג'” וכאלה. התוצאה של כל זה משעממת את האוזן עד שהיא כמעט נושרת. ה”מוזיקה” שטוחה, ההגשה אדישה ורדודה ואם זה מייצג את האינדי הישראלי ברמה של “נסיכת ה-“, אז משהו שם כנראה ממש לא מחובר.
ההפקה המוזיקלית היא הדבר היחיד שאפשר לציין בכלום הזה. רם אוריון (סתם אותו השם, או שזה באמת ההוא מ”נושאי המגבעת”?) הצליח לעשות את הלא-ייאמן וממש לכתוב תפקידים לכלי נגינה, כדי שילוו את האין-מילים והאין-מוזיקה של הילה רוח.
לבסוף, נראה לי שצריך להיות טמבל גמור, מסטול לגמרי, או גאון, כדי לקרוא לדבר הזה “יצירה ראויה”. אני לא זה ולא זה ולא זה, ככה שהדיסק הזה חלף/ אצלי במערכת/ עצבן מה שעצבן/ הטריד מה שהטריד/ והשאיר אותי עם פליאה גדולה:/ איך מישהו/ יכול לחשוב/ שאלה הם שירים?//
הנה, כתבתי גם אני שיר-אינדי. עכשיו אני הולך להלחין את זה בסגנון דקלום-אפאטי-פסיכדלי ועם המון דיסטורשן שיצרצר לכם את הנשמה. אולי גם אני אהיה נסיך.
