דרך ארוכה עברה להקת מרסדס בנד, ובעיקר הסולן, גל תורן, מאז “בואי ונביא לך ת’פאנק”, עבור ב”הבלדה למחלקה להלבשה תחתונה” ועד הנה. באלבומה הרביעי “מה זה הדבר הזה”, מנסה מרסדס בנד להבין מה נסגר עם העולם הזה. החבורה הפרועה הופכת משבר וחרדה קיומית למסיבה צבעונית ומחורפנת. שתי השורות האחרונות – באדיבות הקומוניקט הקמצני שמלווה את האלבום החדש.
ועכשיו, קטע שהעתקתי בשבילכם מהאינטרנט וקיצרתי פה ושם – גל תורן, האיש, השפה והתופעה, מספר איך נולד “מה זה הדבר הזה”:
“מכירים את זה, שיש לך להקת רוק ואתה כבר בן 40, או משהו? ובעצם אתה זה לא ממש אתה, אתה זה אנחנו ויש חמישה מאתנו ומה זה בעצם האנחנו הזה? אז מכירים את זה, שיש לך להקה כזאת? ושצריך להוציא אלבום חדש? לא? שבע שנים עברו מאז שהאלבום הקודם יצא ובינתיים, הספקת (אתה כפול חמש) לגנוז איזה ארבעה. בכל פעם שאתה חושב שיש לך את זה, פתאום, אתה מגלה שאתה לא ממש עף על מה שיצא.
“והקהל? הקהל רוצה חדש, אבל בדיוק כמו מה שהיה פעם, אבל חדש, אבל בדיוק כמו שהיההה… לללאאאא. מכירים את זה? אז ככה. יום אחד, ישבנו באיזה חדר בקיבוץ, מעשנים. חבורה של בבונים, עם חרדת ביצוע, מעשנים ופתאום, בלי הודעה מוקדמת, הרצפה והקירות החלו לרעוד.
“כיוון שרובנו אנשים עם פז”ם בחיים האלה, שראו דבר או שניים, רצנו החוצה מהחדר בצרחות היסטריות. כשנוכחנו לדעת שהמבנה עדיין עומד על תלו, חזרנו פנימה ונדהמנו לגלות קוקון צבעוני. הקוקון החל בשלב מסוים להזדעזע ומתוכו, כמעשה פלאים, פרצה אל חלל החדר נערה. ספק נערה, ספק יתוש.
“רגע לפני שסילקנו אותה מהמקום, פצחה הנערתושה במונולוג חוצב להבות על זה שהיא בת הקול האלמותית ואחת לכמה זמן היא מביאה לעולם יצירה מוזיקלית כל כך נעלה, שבכוחה להמס את הלבבות המאובנים ושמחוסר ברירה נבחרנו אנחנו, ‘התקווה 6’, להיות נושאי הנבואה.
“הסברנו לה שאנחנו לא ‘התקווה 6’ ושלא תבלבל במוח. היא מצדה שאלה מי אנחנו. אמרנו לה ‘מרסדס בנד’. היא לא שמעה עלינו, אבל שאלה אם נהיה מוכנים להעביר להוא מ’התקווה 6′ את היצירה המוזיקלית שהייתה אצלה על דיסק-און-קי. אמרנו לה שבכיף והיא התפוגגה לה.
“כך, מצאנו עצמנו, ישובים בחדר בקיבוץ ובידינו היצירה המושלמת, האחת והיחידה, העתידה להושיע את אוכלוסיית היקום ולהבטיח לנו סוף סוף תהילת עולם. הדלקנו את המחשב, הכנסנו את הדיסק-און-קי, העלינו את הקבצים לנגן ו… האמת, לא עפנו. מחקנו את הקובץ וישבנו לעשות את אלבומנו החדש ‘מה זה הדבר הזה'”.
חשבתי שתרצו לקבל את זה מכלי ראשון.
הטקסטים שלהם עדיין חדים, מגרדים את הקליפות מכל מיני תופעות, כדי להעמיד באור את האמת העירומה והעלובה. מהמוזיקה התלהבתי הרבה פחות וכאמור: דרך ארוכה וגו’. פחות פאנק, פחות נגיש, הרבה פחות מקפיץ. כנראה שגיל 40 מעגל קצת את השפיצים. האמת, אני רוצה חומר חדש שלהם, אבל בדיוק כמו שהיה, אבל חדש, אבל בדיוק…
בכל זאת, לקחתי מהם משפט אחד הצדה, התחלתי לדבר אתו ונהיינו סוג של חברים. נסו גם אתם: “אף פעם אי אפשר לכבות את החושך, אבל אפשר להדליק את האור”.
