בן גביר מסוכן לאין ערוך יותר ממרזל, גופשטיין וכהנא עצמו. הוא מסוכן מהם כי הוא כריזמטי, כי הוא חכם מהם, כי הוא מתוחכם מהם
היה זה אחד הימים הקשים ביותר בשנות המאבק על הגולן. אולי הקשה שבהם. ראש הממשלה, אהוד ברק, נסע באותו יום לפסגת שפרדסטאון, נחוש למסור את הגולן כולו לאויב הסורי. דומה היה שזה הסוף.
באותו בוקר, נפגשו ראשי הגולן לשיחה קשה מאוד עם ברק. השיחה התמשכה הרבה מעבר למתוכנן והביאה לאיחור בטיסה. משתתפי השיחה העידו שבעיניו של ברק נקוו דמעות לשמע הדברים הקשים ששמע.
בירושלים, בכל פינת רחוב וצומת, עמדו משמרות מחאה עם כרזות וקריאות “העם עם הגולן”. היו בהם תושבי הגולן, לצד תומכים רבים במאבקנו, שאורגנו בידי מטות גולן בירושלים ובערים אחרות.
כדובר ועד יישובי הגולן, הובלתי את המערכה התקשורתית. בידי האחת הביפר, בשנייה – הפלאפון (גדול המידות והמשקל), שולח את הכתבים והצלמים למוקדים השונים, מתקשר ועונה לטלפונים.
הנה הגיעה הודעת בביפר – “הת’ לברוך” וצורף אליה מספר טלפון לא מוכר. צלצלתי. “איזה ברוך?” – “מרזל”, ענה הקול. “אתך אני לא מדבר”, השבתי, וניתקתי מיד.
ברוך מרזל הוא מראשי הכהניסטים.
כתם
אפשר לתמוה על התנהגותי. “איזה מין פיינשמקר אתה. הגרזן עומד לנחות על צווארך, ואתה – אנין טעם, מסנן את תומכיך; לא נאה לך להתרועע אתם”.
אבל אני רואה זאת אחרת לגמרי. גם כאשר הגרזן עמד לנחות על צווארי, שמרתי על צלם אנוש. שמרתי על צלם היהודי. חיבור עם הכהניסטים הוא בעבורי אובדן צלם אנוש.
לא הייתה זו גישה פרטית שלי. הייתה זו מדיניות ועד יישובי הגולן. ימים אחדים לאחר מכן, שעה שברק עשה את דרכו חזרה לישראל, ערכנו בכיכר רבין את הגדולה בהפגנות ישראל, בהשתתפות מאות אלפי אזרחים. לקראת ההפגנה, הצבנו סדרנים, עם הנחיה חד-משמעית: כל דגל צהוב (הדגל הכהניסטי), או כרזה כהניסטית שיונפו – ייתלשו וייקרעו מיד.
זו לא הייתה רק טקטיקה – הרצון להתחבר לציבור הרחב במרכז המפה, כדי להבטיח שהעם יהיה עם הגולן ולא להצטייר כקיצוניים. כאשר מדובר בכהניסטים, הייתה זו אמירה עקרונית, ערכית, מוסרית. שמרנו על צלם אנוש.
כש“הרב” כהנא שר“י נבחר לראשונה לכנסת, כל סיעות הימין החרימו את כהנא חרם מוחלט. כאשר הוא עלה לדבר, כל חברי הכנסת, מן הימין ומן השמאל, קמו כאיש אחד ועזבו את המליאה
לא רק אנחנו. גם הימין הישראלי התנער מהכהניזם. כש”הרב” כהנא שר”י נבחר לראשונה לכנסת, כל סיעות הימין; הליכוד בהנהגת יצחק שמיר, סיעת התחיה-צומת עם יובל נאמן, רפול וגאולה כהן, שכינתה את הכהניזם “כתם על העם היהודי”, מורשה של הרב דרוקמן, החרימו את כהנא חרם מוחלט. כאשר הוא עלה לדבר, כל חברי הכנסת, מן הימין ומן השמאל, קמו כאיש אחד ועזבו את המליאה. כל סיעות הבית תמכו בחוק נגד הגזענות, שנועד למנוע מהכהניסטים את ההתמודדות לכנסת (אם השופטים היו פוסקים על פי החוק, בן גביר לא היה נבחר לכנסת).
ב-1985, הפגנתי בראש חניכיי בתנועת הצופים, חברי גרעין “טל” לאורטל, בהפגנת תנועות הנוער ברחובות חיפה, נגד הכהניזם והגזענות. ההפגנה אורגנה בידי מענ”ה – מטה-על נגד הגזענות, שאותו הקים והוביל יהודה וולמן, חבר מרום גולן, לימים ראש המועצה האזורית גולן. לצדנו, בנוסף לחניכי החולצות הכחולות, צעדו חניכי “בני עקיבא” ובית”ר.
“תאקיה”
איך הידרדרנו, ערכית ומוסרית, לכך שהמנהיג הנוכחי של הכהניסטים, בן גביר, הפך לכוכב עליון. איך הציונות הדתית הידרדרה, ערכית ומוסרית, עד שהפכה את הכהניסט לבשר מבשרה. איך הימין הידרדר, ערכית ומוסרית, עד שהפך את הכהניסט לאחד ממנהיגיו.
אני יודע. בן גביר הוא לא ברוך מרזל. בן גביר אינו גופשטיין. בן גביר אינו כהנא. בן גביר מסוכן לאין ערוך יותר מהם. הוא מסוכן גם יותר ממושא הערצתו, הכהניסט הטוטאלי, שהגשים במו אם-שש-עשרו את תורת הגזע הכהניסטית – המחבל, רוצח ההמונים, ברוך גולדשטיין.
הוא מסוכן מהם כי הוא כריזמטי, כי הוא חכם מהם, כי הוא מתוחכם מהם. הוא מבין, שהדרך לשלטון עוברת ב”תאקיה”, אותה למד מתמונת הראי שלו – הקנאים האיסלאמים. הוא יודע להתחפש, לאתגר את כללי המשחק בלי לחצות את הקווים האדומים, קודם כדי שיוכל להיבחר לכנסת, אח”כ כדי שיוכל להיבחר לשר, בדרך לשלטון. או אז, יוכל להגשים את תורת הגזע הכהניסטית.
כשכהנא היה ח”כ, הוא העלה הצעות חוק גזעניות. ח”כ מיקי איתן מהליכוד, אז יו”ר שדולת ארץ ישראל בכנסת, ערך השוואה בין הצעות החוק שלו לבין חוקי נירנברג. החוקים היו כמעט זהים, זה בגרמנית וזה בעברית, כשבמקום שכתוב בגרמנית יהודים, כתוב בעברית גויים. החוקים הללו היו הגורם הראשי לחקיקת החוק נגד הגזענות.
כאשר רבני הציונות הדתית דרשו ממנו להסיר את תמונת המחבל הרוצח מסלון ביתו, כתנאי לריצה משותפת, הוא הסיר את התמונה, בקריצה. הוא גם סיפר בראיונות שהוא תלה את תמונת המחבל מתוך הערכתו אליו כרופא…
בן גביר לא ייפול לבור הזה. הוא מתוחכם. הוא לא יאמר בגלוי מילים שיביאו לפסילתו. כאשר רבני הציונות הדתית דרשו ממנו להסיר את תמונת המחבל הרוצח מסלון ביתו, כתנאי לריצה משותפת, הוא הסיר את התמונה, בקריצה. הוא גם סיפר בראיונות שהוא תלה את תמונת המחבל מתוך הערכתו אליו כרופא… הוא רק שכח לציין שהתמונה עוטרה בכתובות המעלות על נס את מעשה ה”נקם” של הרוצח השפל, שרצח בדם קר 29 אנשים וילדים רק בשל היותם ערבים ופצע מאות, בירי פחדני בגבם בשעת תפילה. בכתובות שעיטרו את התמונה, גולדשטיין הושווה לפנחס הכהן. כחלק מן ה”תאקיה”, הוא המיר את הקריאה הנוראית, שצריכה לעורר חלחלה בקרב כל בן אנוש, לא כל שכן בקרב כל יהודי, שלא שכח מה זה להיות יהודי – “מוות לערבים”, בצווחות “מוות למחבלים”. האספסוף הנוהה אחריו מבין היטב שאצלו מחבל = ערבי. הרי הוא מכנה אפילו את מנסור עבאס, נושא בשורת ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית – “מחבל”.
דמגוגיה פשיסטית
איני חושד בכך שכל מצביעיו של בן גביר הם כהניסטים, חלילה. אני משער שרובם אינם כאלה. חלקם מאמינים לאחיזת העיניים של ה”תאקיה”. חלק הצביעו על אוטומט למפלגה הדתית, בלי לבדוק בציציות. רבים נהו אחרי מי שהבטיח להיכנס באם-אמא של הערבים, להיות “גבר-גבר” ולהראות מי כאן הוא בעל הבית.
ברור שגל פיגועי הטרור שיחק לטובתו של הכהניסט. לא בכדי, הוא עט על כל פיגוע ויצא במחולות סוערים על הדם. הוא ידע שכל פיגוע מגביר את כוחו. ברור שאובדן הריבונות בנגב הוא מכה קשה ופגיעה חמורה בביטחונם של תושבי הנגב. אגב, הריבונות אבדה ב-12 שנות שלטונו של נתניהו ורק ממשלת בנט החלה לפעול להשבת הריבונות. כמו כל דמגוג פשיסט, בן גביר יודע לנצל מצבים כאלה כדי להסית ולהיבנות מהם. אלא שאני מצפה מעצמנו, שגם במצבים קשים, נשמור על צלם האנוש שלנו.
150 שנה אנו נלחמים על ארצנו. 150 שנה הטרור מלווה את פועלנו. אנו מנצחים בגדול. תראו איפה אנחנו – מדינה חזקה ורבת-עוצמה ביטחונית, כלכלית ומדינית ואיפה הם – שתי ישויות מקרטעות ומחנות פליטים בכל מיני מדינות. הם לא לומדים את הלקח וממשיכים במלחמה ובטרור שממיטים עליהם עוד ועוד אסונות ולא נראה שהם ילמדו את הלקח בעתיד.
אנו מנצחים, כי אנו נוהגים בתבונה מדינית ובאחריות ושומרים על עליונות מוסרית וכיוון שאנו מגלים נחישות וחוסן, ומכים בטרור.
כל עוד אנחנו פה, הטרור ילווה אותנו. כל מיני מוכרי אשליות מפתים אותנו בנוסחאות ריקות וילדותיות, כמו “רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב, הו, יהיה טוב, כן” וכבר ראינו את התוצאות, וכמו “ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם” ו”מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח”, “יאללה בכסאח” ו”שישרף להם הכפר”. מספרים על “חסינות ללוחמי צה”ל” (כדי שיוכלו לבצע פשעי מלחמה באין מפריע?) ועל שינוי הוראות הפתיחה באש (להוראות נוסח ברוך גולדשטיין?). מקסמי השווא משני הסוגים מנותקים מן המציאות ומנוגדים לדרך שהובילה אותנו מניצחון לניצחון ומהישג להישג והביאה אותנו לעוצמה שלנו.
אין לנו ארץ אחרת
זה למעלה מחצי שנה שצה”ל ושב”כ מובילים את מבצע “שובר גלים”. מדי לילה, מגיעים כוחותינו אל המחבלים במיטותיהם ובמקומות המסתור שלהם, לפני שהם מגיעים לפגע בנו. מראשית המבצע, סוכלו 340 פיגועים ונחסכו חייהם של מאות רבות של ישראלים; גברים, נשים וילדים. כאשר קמה התארגנות “גוב האריות”, לקח זמן קצר יחסית עד שהושג המודיעין המספיק וצה”ל היכה בארגון הזה מכה ניצחת. כזו גם המכה הקשה שחטף הג’יהאד האסלאמי במבצע “השחר העולה”. כך, באורך רוח, בנחישות, בחוכמה ובעוצמה, אנו מנצחים את הטרור ומכים במחבלים.
אנו גם נאלצים לספוג טרור. כן, חיינו בארץ ישראל כרוכים גם באובדן ובשכול. כך כבר 150 שנה. אל תאמינו לדמגוגים ושרלטנים כמו הכהניסטים ועוזריהם, שמתפארים בפתרונות קסם שקריים. הם ימיטו עלינו רק אסונות. אם נאבד את עליונותנו המוסרית ונאמץ את שיטות הגרועים באויבינו, נידרדר למצבם.
הציונות מנצחת בשל הדרך החכמה שבה היא פועלת. אם היא תאמץ את הדרך הכהניסטית הארורה, היא תובס. אנחנו נובס.
הרגע המפחיד ביותר בליל הבלהות, במוצאי הבחירות, היה כאשר האספסוף הכהניסטי קיבל את פני מנהיגו בצווחות “הו-הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא”. הרי ברור שלשם הוא חותר. תרחיש כזה יהיה אסון כבד לעם ישראל
הרגע המפחיד ביותר בליל הבלהות, במוצאי הבחירות, היה כאשר האספסוף הכהניסטי קיבל את פני מנהיגו בצווחות “הו-הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא”. הרי ברור שלשם הוא חותר. כיהודי וכציוני, אני יודע שתרחיש כזה יהיה אסון כבד לעם ישראל.
מאז פרסום מדגמי הבחירות, מתנגן בראשי שירו של אהוד מנור:
“אין לי ארץ אחרת/ גם אם אדמתי בוערת…”
