כן, היום כבר אין את החלוקה המסורתית של האישה הקטנה, שדואגת לבית ולילדים והבעל שמפרנס ועושה סידורים. הומאז’ ליום האישה
“היום, אני צריכה לקחת את האוטו לטסט”, אמרתי לאחד הספקים שלי שרצה להיפגש. “לטסט?”, הוא הזדעזע… איזו בחורה לוקחת את האוטו לטסט, שהבעל שלך ייקח לך אותו”.
“אצלנו בבית, אני לוקחת את האוטו שלי וגם את שלו לטסט”.
“אל תגידי לי שגם למוסך את הולכת?”
“ברור שכן, תמיד אני הייתי זו שלקחה את האוטו לטסט, למוסך, זו שאחראית על התשלומים והסידורים, אבל הוא עושה קניות וכריכים ומכין עם הילדים שיעורים ומבשל”, ישר הגנתי עליו.
“את מודרנית”, צחק עליי הספק. “אימא שלך גם הייתה כזאת?”, הוא מתעניין.
“לאימא שלי לא היה אוטו”, אני עונה לו.
“נו, את יודעת למה אני מתכוון, גם אימא שלך הייתה גבר כזאת?”
“סליחה”, אני מזדעקת, “אני נראית לך גבר?”
“תירגעי, תירגעי, את אישה ועדינה, אבל בחייך, את לוקחת על עצמך תפקידים של גברים. אל תשחקי אותה תמימה, את יודעת שזה לא כזה מקובל”.
“מי מחליט מה מקובל?”, אני שואלת אותו, “מה שהיו עושים פעם?”
אמא שלי, גם היא אישה חזקה, אבל הייתה אחראית על הבית והבישולים וחינוך הילדים, לא היה לה מושג מה מצב חשבון הבנק ולא היו לה דאגות ואחריות לכל העניינים החיצוניים. זה היה באחריות אבא שלי והוא לא עזר בבית בכלל, ככה היה מקובל ברוב הבתים.
“היום, זה כבר לא תופס”, אני אומרת לו, “זוגות חיים בשוויון. נכון שרק אנחנו אחראיות על ההריונות וההנקות, אבל השאר, כל אחד עושה מה שמתאים לו”.
“מה זה מה שמתאים?”, הוא שואל.
“למשל, פנצ’ר, אני לא מחליפה. מחכה שיעצור איזה גבר לעזור. אני גם לא סוחבת כבד ואוהבת שהוא משלם ופותח לי את הדלת באוטו, בכל זאת לא לגמרי שוויון”.
פתאום, חשבתי על התשובה שלי. מי אמר שמתאים לי לקחת את האוטו לטסט ולמוסך ולנהל עסק ועובדים וספקים ולשלם חשבונות? לפעמים, אני חושבת שבא לי להיות האישה הקטנה, בלי יותר מדי עיסוקים ודאגות. מעניין אם הייתי מסוגלת להיות כזאת, חשבתי לעצמי.
בארוחת הערב, לא התאפקתי וזרקתי לבכורה, שמעכשיו אני הופכת להיות אישה קטנה, כזאת שנמצאת בבית ומחכה לילדים עם ארוחת הצהריים ושאבא ידאג לפרנסה ולכל הסידורים וניהול הבית.
“בחייך”, היא ענתה לי בהינף יד, “את הכי לא כזאת, מה את מקשקשת. שבוע בבית ואת משתגעת”.
מגיע לנו
מה היא מבינה, חשבתי לעצמי, מאיפה בכלל למדתי להיות אישה עצמאית, שמנהלת עסק ולוקחת את האוטו לטסט ועושה דברים שאולי מתאימים יותר לגברים, כמו שחושב הספק שלי? זה לא החינוך שקיבלתי בבית. אולי זה בגלל כל החלומות שלי להיות אישה עצמאית, משפיעה, עושה. לי פחות מתאים להיות האישה הקטנה, כנראה.
“למרות שלפעמים, ממש-ממש מתחשק לי להיות כזאת”, אני אומרת לילדים שלי, שלא ממש מתרשמים מהאמירה הזאת.
“אימא, זה יום האישה שגורם לך למחשבות האלו?”, השתתף המתבגר בשיחה.
“עוד יום שהמציאו”, הוסיף הגבר של הבית, “מה עם יום הגבר?”
“תכל’ס, אתה לא דוגמה לכל הגברים”, החמאתי לו ליד הילדים, “אתה באמת שותף מלא, יש הרבה גברים שעדיין חיים כמו פעם… חוזרים הביתה מהעבודה, סיגריה, קפה ורגליים על השולחן ומחכים לארוחה חמה”.
ראיתי את החיוך שלו, מתחת לשפם שאין לו, שהוא מרוצה מהמחמאה.
“עכשיו תורך”, אני אומרת לו, “זרוק לי גם איזו מחמאה, על זה שאני לוקחת את האוטו לטסט ולמוסך, על זה שאני תוקעת מסמרים כשצריך, עובדת בבית בחוץ, מוצאת זמן לילדים, מתאמצת למצוא גם זמן להורים, מטפחת ציפורניים, אבל גם מנקה עם אקונומיקה, אחראית על הכביסות, לא מוותרת על מסיבות ואספות הורים, אוהבת לבשל ולפנק ובין לבין, עברתי חמש לידות…”.
איזה כיף שארגנו לנו יום האישה, הזדמנות לפרגן לעצמנו שאנחנו אחלה. מגיע לנו מילה טובה, פרח וחגיגה, על הנשים שהפכנו להיות, נשים עצמאיות, חזקות ופעילות, שמשלבות בין הבית, העבודה הילדים ושאר העניינים.
