כבר בחמישי בערב, התקבלה הודעת וואטספ מקוראת, שאפתה כעכות, הוצפה געגועים וחרה לריחות הילדוּת. כל תגובה כזאת מרגשת אותי ממש
בשבוע שעבר, בסוף הטור, הוספתי מתכון של עוגיות תוניסאיות של אימא שלי. זה התאים לטור על עיד אל בנאת. ביום חמישי בערב, כבר קיבלתי הודעת ווטסאפ מאחת הקוראות, בצירוף תמונה של העוגיות שאפתה. היא כתבה לי: "הרגע יצאו מהתנור… קראתי את הכתבה שלך והוצפתי געגועים. החזרת אותי לריחות הילדוּת שלי".
קראתי את ההודעה והתרגשתי ממש. כי בעצם, זו בדיוק הסיבה שאני כותבת כל שבוע את הטור הזה. התגובות של הקוראים והקוראות מחממות לי את הלב והן מגיעות כל הזמן. בנוסף לזה, אימא שלי גם תמיד מתלהבת ורק בגלל זה, כל הדבר שווה. אני באמת מרגישה שבכל פעם שאני מצליחה לגעת בלב של מישהו אחר, זה ממלא אצלי משהו וגם אחרי כל כך הרבה שנים, אני לא מתרגלת לזה.
כל תגובה כזאת משמחת אותי מחדש. כי האמת היא שאלו רגעים קטנים שעושים לנו שמח בלב; מתכון, או מאכל שמעורר געגוע, מילה טובה שמגיעה בזמן, סיפור שמעורר מחשבה, חיבוק של ילד שלנו שאוהב אותנו, או משפט פשוט שנאמר בכוונה טובה. אלה דברים קטנטנים, כמעט יום-יומיים, אבל הם חלק מהמכלול של החיים שלנו. לפעמים, זה גם מה שנותן לנו כוח ואנרגיות.
משמעות אחרת
פעם פגשתי פקידה באחד המשרדים הממשלתיים, אחרי שהודיתי לה ללא הפסקה על העזרה שנתנה לי, ושיתפתה אותה כמה מרגש זה היה לפגוש אותה על הדרך, היא סיפרה לי שממש לא אהבה את העבודה שלה, המנהלים שלה עיצבנו אותה. לא הייתה לה סבלנות לאנשים שהגיעו אליה. כל היום היא הייתה יושבת, כמעט בלי זמן להפסקה והפכה לאישה ממורמרת.
יום אחד החליטה לעזוב את העבודה, למרות שלא היה לה משהו אחר. רגע קודם, היא הלכה להתייעץ עם רב. הרב אמר לה שהיא נמצאת בתפקיד כל כך משמעותי, כי כל יום היא יכולה לעזור לעשרות אנשים שנמצאים במצב שהם הכי זקוקים לה לפתור בעיות. אם רק תשנה את נקודת המבט, ותבין שהיא בשליחות של מצווה, הכול ייראה אחרת.
באמת, באותו לילה, היא הלכה לישון מוטרדת ומבולבלת. היא לא ראתה שום שליחות בעבודה שלה, חשבה שהיא סתם פקידה זוטרה. אחרי כמה ימים, החליטה לעשות שינוי ולנסות את השיטה של הרב. לכל אדם שהגיע, היא התייחסה כמו אל בן משפחה קרוב ובאמת ניסתה לעזור לו מעבר למה שהיה מוטל עליה.
פתאום, העבודה שלה קיבלה משמעות אחרת פתאום מפקידה היא הפכה לאישה שעוזרת לאנשים. פתאום היא עשתה את העבודה שלה אחרת ובכל יום שמחה ללכת לעבודה. כשהציעו לה להתקדם לעבודה מחוזית, משהו שרק יכלה לחלום עליו קודם, היא ויתרה. היא לא הסכימה לוותר על הכוח וההשפעה שלה לעזור לאנשים שממש היו צריכים את העזרה שלה.
לכאורה, זה כל כך טבעי וברור, שמישהו שיושב במשרד כמו שלה יקשיב לנו באמת. שמישהו יהיה שם בשבילנו. בפועל זה לא תמיד קורה. הרבה פעמים, אנחנו נתקלים בקירות אטומים, לא מקשיבים לנו ולא באמת מנסים להבין לעזור. אבל בסוף זה עניין של מודעוּת.
האור עושה את שלו
יש סיפור חסידי, על חסיד שבא לרבו ואמר לו בצער: "רבי, אני אדם פשוט. אין לי כסף לתת צדקה גדולה, אין לי חוכמה מיוחדת ואין לי השפעה". הרבי חייך ואמר לו: "כשאתה מדליק נר קטן בחושך, אתה לא שואל כמה חושך יש בחדר. האור עושה את שלו".
אני חושבת על זה הרבה, על הרצון להשפיע, להוסיף אור. בעידן של משפיעניות רשת, של מספרים, עוקבים, לייקים וחשיפה, נדמה כאילו שם נמצאת ההשפעה הגדולה.
אין לי מאות אלפי עוקבים, אני לא נמצאת בנקודת השפעה גדולה. אבל מסתבר שכל עוקבת היא אור. כל אישה או איש שכותבים לי שהתרגשו, שנגעתי בהם, שאפו עוגה שפרסמתי והיה להם טעים. כל קוראת שמספרת לי שסיפור הזכיר לה את אימא שלה, או את הדודה. כל אדם שמרגיש לרגע שהוא לא לבד, שעוד מישהו חושב או מרגיש כמוהו. המון פעמים אנשים אמרו לי "הרגשתי שכתבת אותי".
זה שפע. בחיים עצמם, לא רק ברשת, כל מעשה קטן שמשמח מישהו, כל הקשבה, כל תשומת לב, כל ניסיון כן לעזור, מסתבר שיש להם כוח והם משמעותיים. אולי לא רואים את זה מיד, אבל זה נר קטן שמדליק עוד אור.
